אני עומדת עירומה לחלוטין פרט למגפי העור השחורים אשר חובקים את רגליי. גופי מעוך כנגד מסגרת החלון הגדול של המרפסת. אנחנו בקומה גבוהה, מולנו הים. רעש הגלים ביום הסוער הזה נשמע היטב. כל שאני שומעת הוא שאון הגלים, והוראותייך. אתה מורה לי לרדת על בירכיי בכניסה למרפסת, ולשכב על רצפתה, על גבי. אני זוחלת אליה, רועדת. אני בטוחה כי עיני כולם נשואות אלי, כולם רואים אותי בערומי. אני נשכבת על הכריות שהנחת עבורי. ראשי צמוד למעקה, כפות רגלי צמודות לזגוגית החלון, המשקפת את דמותי לתוכה. אני רואה עצמי פעורה, רגלי פשוקות, כפי שהורית לי. מבושיי חלקים וחשופים בפנייך, ובפניי. אתה נעמד מעליי, רגל בכל צד של גופי, ומתיישב על חזי. נוטל בידיך החסונות חבל וקושר את מפרק יד ימיני. מהדק. את צידו השני של החבל אתה מצמיד למעקה המרפסת. מעקה מתכת ירקרק, מסורג כמו כלא מפואר. היד נמתחת, שרירי הזרוע זועקים, ואתה מהדק את ימיני למעקה. יד שמאל זוכה לטיפול דומה. ידי מקובעות למקומן, מהודקות, מתוחות. אתה קם מעליי ויוצא מן המרפסת.
לפני 14 שנים. 18 בפברואר 2010 בשעה 8:50
