השמש מלטפת את גופי החשוף ברכות. מחממת את בטני, שוזפת את שדי הבהירים, שולחת קרניים נעימות אל בין רגלי, אל ערוותי הערומה. אני שכובה כך, קשורה, וכל שיש לי בכדי לאמוד את הזמן היא השמש וצילה הנע ועובר מימני לשמאלי. אגלי זיעה זעירים מנצנצים על מצחי. שפתי יבשו. יום חורפי, סוער, אך לא קר לי. אני חמה ומוטרפת. רטובה ולא מזיעה. מחכה. ממתינה. מצפה. לבואך.
אתה חוזר, מתגלה כחזיון בין בדי הוילון הלבן. כובע רחב שוליים לראשך, משקפי שמש לעינייך. בימינך אתה נושא בקבוק מים. בשמאלך כוס יין לבן, קר. אתה משקה אותי מן הבקבוק ומן הכוס, לסירוגין. המים מרווים את צמאוני. היין מסחרר את ראשי. שפתי רטובות, גם העליונות וגם התחתונות. אתה מניח את הבקבוק לצידי, נוטל את הכוס הריקה ויוצא מהמרפסת.
אני עדיין חשה בטעם היין על שפתיי. במגע הכוס הקרה בלחיי. אתה חוזר שנית, הפעם במהרה. בימינך שוט. בשמאלך בדים שחורים. אתה מצליף בי ללא הכנה, עם כניסתך למרפסת. אני זועקת ואתה נוזף בי בזעם, אך בשקט. היי שקטה. השוט מורם שוב, וניתח בי באחת, מותיר קו אדום נוסף על יריכיי. אני זועקת שוב. קולי בורח מגרוני ללא שליטה. עוצמת המכה מפתיעה אותי. מסחררת. אתה גוהר מעלי ואני מזהה כי הבדים השחורים שביידך הם שניים מפרטי הלבוש שהשלתי בכניסה: תחתוני וצעיפי. התחתונים נתחבים לפי, עמוק, מהסים את קולי. הצעיף נכרך על עייני, מחשיך את יומי. אתה מורה לי לנשוך, חזק, את התחתון שבפי. אני שומעת את איווחת השוט ומייד מרגישה את הצלפתו בגופי. ההצלפות תכופות, מהירות. חזקות. כואבות. צורבות בגופי, תוססות. אני זועקת, ללא קול. קולי נספג בבד השחור, כמו לתוך חור שחור, נעלם, נאלם.
אני מנסה להתכווץ ואיני יכולה. ידי מתוחות לצדדים. רק רגליי נאספות אלי, נצמדות לבטני. אתה חודל מהצלפותייך. אני שומעת את השוט מונח על השולחן הקטן. רגל אחת שלך בועטת ברגליי, בעדינות. מסירה אותן מבטני ומצמידה לרצפה. אני מרגישה איך רגלך מפרידה את רגליי זו מזו, ואתה עומד כשרגלייך בין רגליי, ואט אט מפשק אותן. אני פרוסה, עירומה, מתחתייך. כל כולי פתוחה, פעורה, ונוזלת. אתה מורה לי להישאר בתנוחה הזו, לא לזוז מילימטר ויוצא מבין רגלי. שקט. הרבה שקט. אני לא רואה, אך מבינה, יצאת שוב מהמרפסת.
לפני 14 שנים. 18 בפברואר 2010 בשעה 12:23
