זיונים ושאר ירקות

הזמן חולף, אין לי שום דרך לאמוד אותו. רק רעש הגלים מארח לי לחברה. מדי פעם אני שומעת קולות מן הפנים. טלפון מצלצל. רוב הזמן אלו רק הגלים ואני.
פתאום יד נעלמה משחררת את ידי מכבלן, וקולך מורה לי להסתובב על 4, עם הישבן אלייך, הפנים לכיוון המעקה. כשהגעתי לתנוחה המתאימה אתה מרים את ידי וכובל אותן שוב למעקה המרפסת. הפעם קרובות זו לזו. אני מרגישה את שערי הארוך נאסף לנכרך גם הוא. לצווארי נענד קולר מתכת מתהדק, מחובר לרצועה ארוכה. מגעו הקר מצמרר את עורי. אתה מושך במתניי לאחור, מיטיב את עמידתי, ומפריד שוב בין רגליי ברגלייך. אני מרגישה איך אצבעותיך פוערות את ישבני, מושכות אותו בנוזל חלקלק.
באחת, בלי שום הכנה, אתה חודר לתוכי, לתוך ישבני. גל של כאב אימתני מרעיד אותי, מזעזע את כל גופי. לו יכולתי לזעוק היו הגלים נהדפים לאחור מעוצמת קולי. בו זמנית אתה מהדק במשיכה את רצועת הצוואר, ומושך מעלי את כיסוי העיניים. האור מסנוור אותי, אך איני מסוגלת לעצום את עיניי. מולי ים סוער, ובתוכי סערה מתגברת. אני מרגישה איך אתה נע בתוכי. איך איברך הזקור, הקשה, חופר בי, מעמיק וחודר בכל ניעה מחדש. כל גופי מסתחרר, כמו אני מעולפת. זרמי חשמל אדירים נעים בי, מתנחשלים כמו גלי הים. נוזלי יורדים מבין שפתי, מרטיבים את יריכיי.