זיונים ושאר ירקות

אתה ממשיך לנוע בתוכי, הכאב הופך לעונג. אני מסוחררת, עיני פקוחות למול הים. אתה מורה לי לסרוק בעיניי את האנשים שחולפים תחתינו. אני מתרגשת לגלות כי יש בי אכזבה שאיש אינו מרים עיניים מעלה, אל המרפסת שלנו, אל המתרחש בה. אני מרגישה שהעולם כולו סוער בתוכי, ואיש אינו משים פרט לנו. אתה מושך ברצועה לאחור, היא מתהדקת שנית, ואני מרגישה חדירה חדשה לתוכי. אני מרגישה איך הוא רוטט בתוכי, מסתובב ומזמזם. ברגש הסופה הוא אינו נשמע, אך זמזומו מעביר בי גלי חשמל אדירים. אני מלאה, ושני הזרגים בי נעים, בקצב אחיד, מטורף, משכר. ידי נאחזות במעקה המתכת, ואני גונחת לתוך תחתוני, סוערת, בוערת, רועדת, רוטטת. טעונה ומלאה אני גומרת. שופכת נוזלי על ריצפת המרפסת. אתה יוצא מתוכי, ומוציא גם אותו.
את ידי מתיר מכבליהן, אבל רק לדקה, וקושר אותי שוב עם גבי לרצפה, כשידי מתוחות לצדדים כמו צלובה. אתה מורה לי להביט לתוך עיינייך, ומניח כיסא של ברזל מעלי. הכיסא נועל אותי למקומי, ואתה מתיישב בו, רגלייך על פני, אצבעותיהן ממלאות את פי. איברך הזקור ניצב מעלי. אתה מתכופף לגע לאחור ואוסף בידך את נוזלי הניגרים, ואוחז באיברך למולי. פערי את פיך אתה מצווה, ואני פותחת אותו לרווחה, מצפה, מתרגשת, להתמלא בך. אתה לא מעניק לי את הכבוד להכניסו לתוך פי. זה כבוד מיוחד, ואין לי הזכות. רק ישבני ראוי בנתיים לקבל אותך לתוכו. אתה מאוננן מעלי, וכהרף עין נוזל על פני הנוזל הקדוש. אני אוספת לפי את כל מה שאוכל, ואתה שוב מניח רגלייך עלי, מורח את כל שנשאר על פניי.
כך עד שקיעת החמה, עד תתיר את כבלי ונותיר המרפסת ריקה.