זיונים ושאר ירקות

אני שומעת את הדלת חורקת כשהיא נפתחת, חריקה שקטה כזו, בלתי נשמעת לאוזן רגילה. אבל אני בפאניקה, ועל כן כל רשרוש חודר לאזני. צעדים רכים מתקרבים אלי, על השטיח העבה והרך. בשקט אני שומעת רוכסן נפרם. שומעת רחש פקק נפתח, ומשהו שנלחץ מבקבוק פלסטיק. ואז אני שומעת שפשוף חלקלק. מן קול שכזה שיד האוחזת באיבר מין תשמיע כשהיא משוכה בחומר סיכה. הוא משפשף את עצמו מאחורי, ואני לא יודעת אם אדוני הוא או אחר. השפשוף נפסק ואני מרגישה את הרצועה מתרוממת. ואת גרוני נמשך לאחור. נבהלת אני נאנקת, בשקט. הוא כורך לפתע את הצעיף שהיה מונח על הדלת לעיני, החושך יורד על החדר. הוא מיטיב אחיזתו ברצועה, ראשי נמתח לאחור, האויר נדחק לתוכו בקושי רב. כל חושי מחודדים. כל כולי דרוכה. אני מגלה כי רגלי רטובה, נוזלי ניגרים עליה ללא הפסקה. אני שומעת קול צפצוף דק, מוכר. וחריקה. הדלת נפתחת, אני מבינה בבהלה. הדלת נפתחת. אני פה עירומה, מישהו אוחז ברצועת הקולר, ואדם נוסף, אחר, אחד או יותר, פתח את הדלת. עם כרטיס. מילת הבטחון מהבהבת מולי, מנצנצת, מפתה. אני מנסה לדבר ולא יכולה. לא רוצה. סקרנית ומגורה כמו כלבה מיוחמת, אני בולעת רוקי ונושמת.