זיונים ושאר ירקות

בלי מילה מיותרת נפער ישבני, ואיבר זקור ואיתן פוער את גופי. הוא חודר לתוכי באחת, בכאב חד כתער. ללא ההדרגתיות לה אני רגילה. ללא התחשבות. ללא שום עיכוב. הוא עמוק, בתוכי, עד סופו. עד קצה. נכנס ויוצא. נכנס ויוצא. אני שומעת רשרוש על הרצפה למולי, ורצועת הצוואר מותחת צווארי. ראשי מתרומם ממשיכה בשיער, למולי. יש אדם למולי. אני מרגישה אצבעות פוערות את פי מפשקות שפתיי, וחודרות לתוכי. בינתיים מאחור הוא ממשיך וחודר, חופר בתוכי ובוטש וחוקר. הכאב ממכר, מענג, מסחרר. למולי עוד אחד מזדקר וחודר לתוכי לתוך פי. אני עוטפת אותו בשפתי, מחממת בלשוני. הוא לא מהסס ונכנס עד הסוף. חונק. מעלה תחושת הקאה, ויוצא. ושוב, מחדש הוא נכנס עד הסוף, מזיין את גרוני בלי לחשוב או לחשוש. אני מרגישה את ידיו אוחזות שערי. בחוזקה הוא מצמיד את פני לחלציו, ולא נע. כל כולו בתוך פי, אשכיו על שפתיי, שערות ערוותו מדגדגות את אפי. הוא שוב נע, במהירות, ויוצא באחת. גם ההוא מאחור חדל מתנועה ויוצא מתוכי באותה השנייה. צעדים רכים על השטיח , מתרחקים. דלת נטרקת, וודאי של השרותים. מאחוריה אני שומעת קולות מהוסים, דברים לא ברורים. מים זורמים. ושוב צעדים רכים על השטיח. מתקרבים.