לפני 14 שנים. 11 במרץ 2010 בשעה 10:03
שוב העניין חוזר על עצמו, אחד בישבן ואחר בתוך פי. הם נעים בי בקצב אחיד, משכר. כמו טראנס. אני מרגישה מלאה. עמוסה. נוזלי ניגרים על ירכי, מסבים תשומת ליבי לחור הריק, הפעור, הבודד. הם לא עוצרים לרגע, שערי אחוז ביד אחת, יד אחרת מצמידה פני למפשעה. יד נוספת אוחזת בקצה הרצועה, אחרת מיטיבה להצמיד ישבני אליו. אני נפעמת מעמצי. מילת הבטחון כבר מזמך נשכחה, נעלמה כפי שצצה. אני מגלה בפליאה כי טוב המצב. כל כך חששתי ממנו, אך טוב לי עכשיו. הם נעים וקצבם מתגבר בתוכי. ואז, כמו על פי סימן מוסכם הם גומרים בתוכי. אני מרגישה זירמתם ממלאת ישבן וגרון, כמו זריקה חמימה. איברם מתרכך והם מחליקים החוצה בדממה. צעדים רכים מתרחקים אל הדלת. היא נטרקת. ושקט.
SMS
את יכולה ללכת.
