זיונים ושאר ירקות

שוב שכובה על האדמה. שוב צלילי הצלפות סביבי. הפעם איני מתמזגת עם הסביבה. בראשי מוקרנת אותה התמונה. אותו הלך רחוק עם תרמיל וחולצה כחולה. אותה תעלומה. כל הצלפה מטשטשת זכרון דמותו במעט, כמו מוחקת את זכרוני. בכל הפוגה היא מתחזקת, מתבהרת. אני כואבת ושותקת. אף לא קול חלוש אינו חומק מפי. צלילי ההצלפות מהדהדים באזני בחוזקה. חיתוך האוויר של השוט נדמה כסופה אדירה. התפוצצות מפגשו עם בשרי הרך הוא רעש אדמה של ממש.
הפוגה. דממה. שוב מוסר כיסוי העיניים. שוב מוגשים מים לשפתי. עיניי נפקחות על אף הסנוור, איני יכולה לעמוד בפני סקרנותי. ההלך כבר לא נקודה כחולה במרחק. הנקודה נהייתה לדמות. גבר. חולצה כחולה. מכנסי ג'ינס. כובע לראשו ותרמילו מונח לרגליו. בידיו אחוזה מה שנראה מכאן כמפה, ידיו מצילות על פניו והוא בוחן את סביבתו, כמו מנסה למצוא את דרכו אל היעד. עירומה יושבת על האדמה אני בוהה בדמותו המרוחקת, מרותקת. אני בוהה ואתה בועל אותי בשוטך. ידית האחיזה חודרת אלי ואני נפעמת מהקלות בה היא מחליקה אל תוכי. הידית בתוכי ואתה מוסיף להצליף בי בשוט הארוך על שדיי. מבטי לא מש מדמות ההלך המרוחק. האם הוא צופה בנו ממרחק, נפעם מהמחזה המתגולל למולו? האם הוא מנסה למצוא מסלול בו יוכל לעקוף אותנו? האם בכלל שם לב אלינו?
אתה חש כי תשומת ליבי נתונה אליו, הודף אותי בכתפי אל האדמה, פורם רוכסן מכנסייך ושולף איברך הזקוף למולי. אנו נועצים מבטים זה בזה. כף ידך מונחת על צווארי, ראשי מוטח אל הקרקע ובו בזמן חודר איברך לתוכי. אתה בתוכי. פועם. ידייך חוסמות האויר מלהיכנס אל גופי. במהרה הכל נמחק. ההלך. הנוף. הכאב. החדירה. הלחץ הולך ונבנה. העיניים נפערות, אינן רואות דבר. אני גולשת הלאה משם. נמוגה. נמסה.
נעלמת.
המציאות מוטחת אלי באחת.
אתה קם ממני, מקפל איברך למקומו ורוכס מכנסייך. זרמתך נוטפת ממני אל האדמה. עיני מביטות אל הנקודה האחרונה בה ראיתי את ההלך.
הוא אינו שם.
גם אנחנו כבר לא.