יום מדהים, כזה אחד שלא שוכחים.
התחיל די קשה היום, התעוררתי במרכז עדיין, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שתי הודעות מגבירתי, ושהפון שלי על שקט, הראשונה הייתה הוראה שפספסתי, השניה הייתה הרגעה, נרגעתי. בכל זאת שלחתי התנצלות בברכת בוקר הטוב היומית, והכל נדמה רגיל, אבל זהו, שכבר אז הכל נדמה לא רגיל.
אני חושב שזה התחיל בכלל מהשפעת הפוסט האחרון של גבירתי אמש, היא הצליחה לגעת בנקודות עמוקות מאוד, אפילו לפני כשאני חושב על זה, כל יום האתמול, חשתי מין תחושה שהבטחתי לשתף אותה בה כשהיא תבוא, מצחיק שרק עכשיו אני מבין אותה לאשורה. לא משנה, אני קצת חופר ומבלבל היום, הפוסט הזה בעיקר לעצמי ולגבירתי כמובן, אבל כמו שאמרתי הפוסט של גבירתי נגע במקומות כואבים מאוד, וגם מעוררים בצורה מדהימה, קראתי אותו לא מעט פעמים אתמול והיום, וזה לא הפסיק לעורר, וזה לא הפסיק לכאוב, אני מניח שזה גם קשור לאותה תחושה.
ניסיתי היום להבין עם עצמי אם למרות הכאב אוכל לתת לה את זה, באמת שלא הייתי בטוח, לא ידעתי אם אוכל לעמוד בזה, והיום הזה שבא עוד היה מוזר מאתמול, ואולי זה גם קשור לחוסר התקשורת ביננו היום, שאני מקווה עדיין שנובע מהרמה הטכנית, חח דווקא מידיעותיי האחרונות חוסר התקשורת קשור לזה.
נמרחתי עוד קצת במרכז, קפה, מקלחת, ארוחת בוקר, מעביר את הזמן, יודע שיש סיכוי קטנטן שניפגש, אבל בפנים משהו כבר בער בי לזוז הביתה, יצאתי ב11, והגשם לא הפסיק לרדת עד קסטינה, מוסיף לחוסר הנוחות שלי מהיום הזה, טוב אבל משם זה התחיל להשתפר, והשמש התחילה לצאת מפעם לפעם. הייתי חייב לעבור בבאר שבע אבל לא התעכבתי, לא חברים, לא שכטה, כבר רציתי להגיע, כבר כשהבחנתי בבית מלמעלה, בראות צלולה ובהירות מטורפת, התחלתי להבין למה, עשרים דקות אחר כך כשהגעתי למרפסת, העונג כבר היה מטורף, ועדיין הרגשתי מוזר.
החברים שלי מרגישים אותי הרבה פעמים, זה לא הפליא אותי ששלוש דקות אחרי שנכנסתי הביתה התקשרו שניים מהם, החלטתי להקדיש להם את הצהריים, אחרי שבתקופה האחרונה אני לא פנוי הרבה זמן, וגם הערב אני מקווה לא להיות פנוי. הגיע חבר, ועוד חברה אחר כך, תוך כדי שאני איתם לא איתם, ואנו נפעמים מעוצמות המראה לפנינו, הבנתי פתאום שזה התחיל להתגלגל, זה היה כל כך ברור פתאום, כשהיינו לבד דיברתי איתה על זה, היא הבינה אותי לגמרי, ואפילו התגברה על התנגדויות ראשוניות וטבעיות שהיו לה, זה לא הספיק לי, הרגשתי פתאום מוכרח לעלות להרים, הם הלמו בליבי, והייתי חייב לקבל תשובה, לאורך רובו ככולו של הזמן הזה, חוסר התקשורת עם גבירתי נמשך.
הצעתי להם לעלות, הם לא רצו, זה דווקא התאים לי, עליתי לבד, התקדמתי במהירות ותוך עשרים דקות הייתי בפלטו, החצר האחורית. הוצאתי בקבוק מים מאחד הכוכים והתיישבתי לקחת אויר. מתחת לעננים מצויירים באופק נגלו לפני הרי אדום, כפי שלא ראיתי אותם מימיי, חדים עד רמת האבן, בהירים וברורים, עונים לי על כל שאלה, והאדמה לרגליי מסבירה את תשובתם, והבנתי, וברור לי הכל, עכשיו אני יודע, רגוע מכל.
חזרתי הבית, קצת אחרי הירידה השנייה התחיל להציק לי איזה זבוב, ושוב בצורה מאוד מוזרה, הוא התיישב לי רק על האף, וככל שהעפתי אותו, ואפילו פגעתי בו פעם אחת עם ידי, הוא חזר, לאותה נקודה על האף, פתאום הבנתי, עצרתי, מה שכחתי? נזכרתי, חזרתי לרגע למעלה ועשיתי את שהייתי צריך, הזבוב עזב אותי מרגע שנזכרתי, עכשיו אני שוב כאן בבית, עדיין בחוסר תקשורת עם גבירתי, אבל עם זכרון ער מתמיד.
והבנה, אני צריך את שתי האצבעות גבירתי, אם וכאשר זה יקרה,
אין כאב שלא תקבלי ממני גבירתי, על מגש של זהב.
לפני 13 שנים. 13 בדצמבר 2010 בשעה 19:05
