חלומות בהקיץ

הפוסט הזה הוא שפיכת מחשבות ברגע נתון, טוב, מסונטזות, כדי שיהיה קריא בכל זאת 😄
אני אדם שקשה לו להסתיר תחושות שלו, גם אם אני רוצה בכך לפעמים, ותחושת הריחוף שלי בשבועות האחרונים מורגשת בהחלט, אני נמצא ליד אנשים, ולא ממש לידם, לפעמים מצליח להתחבר אליהם יותר, אבל אני לא ממש שם, קשה לי להסביר את זה.
וזו גם תחושה מאוד מוזרה, אני רגיל להיות במקום שאני נמצא בו, בכל מקום, ופתאום אני יושב עם חברים, אבל אני לא איתם, ההוויה החושבת שלי נמצאת במקום אחר. טוב לפחות כשאני בהרים אני בהרים. בכלל אני עדיין נמצא במקום שאני בו בדרך כלל, חוץ מכשאשהה עם בני האנוש.
ואני מנסה ורוצה גם להיות איפה שאני גם כשאני עם חברים אנושים, והנסיון שלי לבחון למה זה כל כך קשה לי, מגלה לי תשובה פשוטה, גם אם לא נעימה, אין לי עניין בהם, זה לא שהם לא חשובים לי, הם מאוד חשובים לי, אבל האינטראקציה עצמה, מה שקורה שם בעצם, לא מעניין פשוט, שקוף וברור מדי, כמו סרטים מסוג מסוים שאתה יכול לראות רבע שעה ראשונה ולדעת את כל הסרט.
ועכשיו, כשיש לי עניין אחר, עניין גדול מאוד אפילו, קל לה למחשבתי לברוח לאותו עניין, ולשכוח איפה אני. טוב, אז אני צריך ליצור עניין, ניגע בנקודות שכואבות לי, ומהותיות בעיניי, לעניין אותם אני יודע, אז אולי אפשר למצוא את היתרון שבמצב החדש.
אני צריך להזהר במילים שלי, לזכור שדברים פשוטים בעיניי אינם בהכרח כאלה לאחרים ולהפך, ואני לא תמיד בטוח שאנשים מוכנים למה שהם שומעים, מצד שני אני אומר אם החיים הביאו אותם לשם, אז הם מוכנים, הדילמה הזאת כבר נפתרה לי אבל היא חוזרת מפעם לפעם.
זה מצחיק שכשגרתי בתל אביב לא הייתי יודע את שם מי שגר מולי בדרך כלל, ובאתי לסוף העולם ואני מוקף אנשים שהפכו לחברים מכל עבר, קשר צפוף, צפוף מדי אני מרגיש לפעמים.
טוב אמשיך מפה לבד ברשותכם...