ההיגיון. זה החלק ששואל שאלות, מנתח את המידע, מזקק, שואל שוב וחוזר חלילה עד להסקת מסקנות וביחד עם זה, הוא יודע ש "שהגיונית, ניתן לפסול את ההיגיון".
היתרון שבהיגיון הוא הפשטות. פעולה שמביאה (עם סטיה סטטיסטית כזו או אחרת כמובן אבל את הסטיה הזאת ניתן לחשב ובסופו של דבר) לתוצאה פחות או יותר ידועה מראש. הדדוקציה היא חברה טובה של ההיגיון משום שגם דברים שקרו בעבר יכולים להחשב במסגרת ה"כלל" שממנו מסיקים את המסקנות. יתרון נוסף של ההיגיון הוא שהגיונית, אין סיבה להפגע ! כל צד עושה את מה שטוב לו וכל עוד זה לא מתנגש הכל טוב, כאשר זה כן מנתגש, ההיגיון (הנקי) יכול להבין גם את האינטרס של הצד השני וההבנה הזאת היא המפתח לקבלה/השלמה. ההיגיון יודע שהוא לא יודע הכל (וזו בדיוק הסיבה שבאמצעותה ניתן לפסול את ההיגיון ככלי להסקת מסקנות בצורה הגיונית). הוא יודע שיש גורמים חיצוניים שאי אפשר לצפות כיצד יפעלו כי האינטרסים שלהם אינם ידועים לו. הוא פותר את זה ע"י ניתוח הגיוני של אותם אינטרסים ניסתרים בתקווה להוריד את הסיכון ומודע שקיימת גם אפשרות שהוא לא צודק.
כל זה עובד כל עוד לא קיים הרגש שגורם לדברים שהוא לא מבין. ההיגיון לא יכול להבין את הרגש. הרגש הוא קריזיונר, עושה מה שבזין שלו (גם אם לגוף עצמו אין את האיבר הספציפי הזה). הרגש לא ניתן לחיזוי ואף פעם אי אפשר לדעת על איזה חלק בגלגל הרגשות החץ יעצר. ההיגיון לא מבין את הרגש אבל יודע שהוא קיים. מנקודת מבטו של ההיגיון, הרגש הוא אותו "חומר אפל" שמהווה חלק גדול (ע"פ הערכות כ 85%) מהיקום. ההיגיון יודע שההשפעה של הרגש גדולה מהבנתו והתפקיד שלו אינו מובן לו עדיין. מבחינת ההיגיון גם סיטואציה של fight or flight היא עניין של חישוב קר של הסיכונים שמוביל להחלטה ולא מודע לכך שקיימים גם אומץ ופחד. אם היגיון היה מרגיש, הוא היה יודע שהוא מפחד מהבלתי מובן. ההיגיון יכול לעיתים להסביר בדיעווד את הפעולות שבוצעו מתוך רגש אבל לא יכול לצפות אותן מראש וכך רוב הזמן הוא רואה תוצאות שהוא לא מבין, הוא לא מצליח להסביר את ההשפעות שלהן ובסופו של דבר הוא לא מצליח להבין את המציאות כפי שהיא באותה נקודת זמן.
תא בודד - תא הגיוני - ואולי זה שורש הבעיה