כבר יומיים רוכב על הצורך בסשן אסור של ידידה.
ואז גם רכבתי על איך שהתחילה לחוות דום-ספייס, ככה בקטנה.
ואז הלילה הגיע ואיתו החלומות- על לשון חמה שחדרה בשובבות בין שפתיי, על השפחה המושלמת, על התרוצצות קדחנית בין מסדרונות הספייס, אפילו עוד לפני שהמסיבה התחילה.
רצים במעגלים ולא מגיעים לשום מקום. אין פרטיות בשום מקום, רק פרצופים זוממים ומלאי זימה.
ואז מגיעה הערו?ת, והמחשבות הרודפות, האובססיביות. ממתי הצורך בכאב ושליטה הפך לרעב שגם אותו צריך להשביע?
וכל מה שאני רוצה זה לכתוב קלישאות- על הרצון לחפור בבשר עם שיניים וציפורניים, לתפוס בחזקה בצוואר, להצליף ולהצליף ולהשאיר את חותמי על העור, להתענג על קולות הכאב. לטלטל את מסגרת גופה הדק, לשחק בבובה שהיא שלי רק לזה הרגע.
עם כל סשן שעובר, אני משיל עוד ועוד מהעדינות הכה אופיינית לי. מתמסר יותר ויותר לחיה הפנימית הזאת שהרעבתי במשך שנים כה רבות. אותה חיה, שכשנושכים מישהו, מנסה לגרום לך לנשוך עד זוב דם. ואני כמה לטעמו, הפיזי והרוחני.
נגמר לי מה לומר...
לפני 14 שנים. 4 ביולי 2010 בשעה 6:43
