Valknut

אשמח לשמוע...

דברים כמו תמיד, הם מסובכים מכפי שנראים.

לוקח כמה צעדים אחורה והפסקה מהעולם המטורף הזה.

כבר יומיים רוכב על הצורך בסשן אסור של ידידה.
ואז גם רכבתי על איך שהתחילה לחוות דום-ספייס, ככה בקטנה.

ואז הלילה הגיע ואיתו החלומות- על לשון חמה שחדרה בשובבות בין שפתיי, על השפחה המושלמת, על התרוצצות קדחנית בין מסדרונות הספייס, אפילו עוד לפני שהמסיבה התחילה.

רצים במעגלים ולא מגיעים לשום מקום. אין פרטיות בשום מקום, רק פרצופים זוממים ומלאי זימה.

ואז מגיעה הערו?ת, והמחשבות הרודפות, האובססיביות. ממתי הצורך בכאב ושליטה הפך לרעב שגם אותו צריך להשביע?

וכל מה שאני רוצה זה לכתוב קלישאות- על הרצון לחפור בבשר עם שיניים וציפורניים, לתפוס בחזקה בצוואר, להצליף ולהצליף ולהשאיר את חותמי על העור, להתענג על קולות הכאב. לטלטל את מסגרת גופה הדק, לשחק בבובה שהיא שלי רק לזה הרגע.

עם כל סשן שעובר, אני משיל עוד ועוד מהעדינות הכה אופיינית לי. מתמסר יותר ויותר לחיה הפנימית הזאת שהרעבתי במשך שנים כה רבות. אותה חיה, שכשנושכים מישהו, מנסה לגרום לך לנשוך עד זוב דם. ואני כמה לטעמו, הפיזי והרוחני.

נגמר לי מה לומר...

Her sweet scent
Her softness of body
Her taste in my mouth
Her screams and wild moans

She is the gate for all that is primal, her devotion is my guide. She is the dark beast, the shakti, the great dark goddess of nature and death. She is the snake that rises within, the hidden force that dances within all that is.

Her passion is the ocean that challenges the weak and empowers the great.

I want her from behind, and from below.I want her exploding and then simmering into submission. I want her purring like a satisfied cat... I want her silken hair between my fingers. Her smell drowning me.

I want her between my arms, and then to feel as if I am finally
returning...
back...

home.

my Crimson Angel Babe





עוד שלושה ימים!

היא מחוללת לה ברחבי הספייס, גם המועדון גם מצב התודעה, אף גבר לא באמת רואה אותה.
כלומר כן, הם רואים אבל בו בזמן לא באמת, אתם יודעים למה אני מתכוון.
אך בין אם הם מודעים לכך או לא, הם מרגישים אותה, לפחות רק מעט ממנה.
גם את זה מתקשים להכיל, לעכל, לדעת איך לכבד.
היא המלכה הנסתרת של הליין למרות שבמשחק בעצם, מעדיפה להיות כנועה.
אם רק היו יודעים כמה כוח מסתתר מאחורי החזות העדינה, איזה שער לעולמות אחרים שוכן בתוכה-
סביר להניח שהיו בורחים בפחד. אז, אחרי שכל המוץ נזרה לרוח-
יופיע זה שבאמת ראוי לה.
בינתיים היא רוקדת- הלוואי ולא תפסיק לעולם.

עוד שלושה ימים אני טס. אולי אחזור עוד חודש, אולי עוד כמה חודשים, אולי...

אני לא איש הדרכים כמו שהייתי רוצה להיות, אבל ב25 שנותיי פגשתי המון טיפוסים שונים ומשונים- נוראיים, מגניבים, מעניינים וכאלה שלא ממש אכפת לי מהם. במהלך המסע שלי אפגוש עוד אנשים רבים, מהסוג המגניב והמעניין. אתעמת עם שדים פנימיים שבמשך כמה שנים ניסיתי להתמודד איתם על ידי הסתתרות מתחת לשמיכה בתקווה שייעלמו. לא משנה את מי אני אפגוש, או כמה פעמים אפול בדרך, לאן אגיע ומול מה אעמוד, ישנן מספר אמיתות שאנצור בליבי שישמשו לי כמצפן.

אחת מהן היא זאת: הנשים שהפכו להיות ידידות שלי בשנה וחצי האחרונות, שהיו לי לאחיות, הן נשים שפוגשים רק פעם בחיים. בורכתי בכך שהכרתי אותן ובכך שהפכו לחלק מחיי.

אוהב

לא, זו לא קלישאה רגשנית. נתפסה לי השכמה השמאלית וכל נשימה לוחצת על השריר ומעבירה בי גלים של כאב.

מקווה שזה יעבור עד המסיבה מחר.

אני צמא לחוויה רוחנית מסוג מאוד מסוים, אני צמא לקבל סשן מכיוון שהוא מביא אותה בכזאת קלות ומהירות. לא יודע איך למצוא מישהי שתסשן אותי במסיבה. אינני מאלו שיתרפסו, ילקקו מגפיים ושאר מחוות של נשלטים שרוצים שאישה חזקה תרדה בהם. אני רק רוצה מישהי שתכאיב לי שתוביל אותי, ושתעשה זאת באותה מידה של כבוד ורגישות שאני הייתי מפגין כלפיה במידה והתפקידים היו הפוכים.

אם הייתם יכולים לבחור לקבל כוח על אחד ואחד בלבד, מה הוא היה?

ויותר חשוב מזה-
מה הייתם עושים איתו?

אני חושב על לחזור קצת לעבוד, אחרי ארועי החודש וחצי האחרונים אני זקוק למנה של נורמליות. עם כל הזעזוע והתחושה של הכמעט אובדן וכל הרביצה מלאת הדאגה-עד-כדי-מריטת-עצבים-והלבנת-שיערות, כל מה שבא לי זה להתעטף בבנאליות היום יומית של משרה, בביטחון הכלכלי שהיא מספקת. רגליים יציבות על הקרקע, ריטלין להמונים.

אתמול סיימתי להכין שוט טבעוני שהכנתי לבת זוגי. היום חנכנו אותו סופית. אנחנו מאוד, מאודד, מאאאווווודדדדד מרוצים ממנו. הוא קטן וחצוף. מתאים למשחקים רכים עד בינוניים ולמקומות אינטימיים ביותר.

אתמול עשינו מפגש חברים בנושא בדסמ. קיבלנו שיעורי הצלפות מאחת הדומיות המוכשרות של הכלוב. אנשים סישנו אחד את השני על ימין ועל שמאל. וכמובן צרכנו הרבה שוקולד שיילך יד ביד עם הכאב. קיבלתי סוף סוף התחלה של סשן נורמלי, והרגשתי איך אני מתחיל לשקוע לטראנס עמוק, ואיך איתו מגיעה חוויה עמוקה של שינוי צורה. של כוח פראי שזורם מתוך תוכי, מנצל את ההזדמנות לצאת החוצה. היום בת זוגי השלימה לי את הסשן כתור דומית, ממש ממש נהנתי ממנו ורכבתי על הכאב. למדתי לשחרר יותר שליטה, להתמסר לתחושות, לכניעה. אם זה יימשך ככה כבר אצטרך לשנות את הסטטוס שלי למתחלף...

גם ידידה שלי שהייתה קצת אנטי בדסמ הגיעה למפגש אתמול. למרות שהזמנתי אותה אליו לפני כמה ימים כשהזכרתי לה אתמול לגביו שכחתי להזכיר לה גם על תוכנו. אז היא הייתה קצת בשוק אחרי שהגיעה בדיוק בזמן שהצליפו במרץ במורה הנחמדה שלנו. אך ככל שהזמן עבר היא הרגישה יותר בנוח עם הנושא, עכשיו שהוא לא היה רק רעיון לדון בו, אלא מציאות בשר ודם. דם... יאם. וזה מגניב, כי תפור עליה להיות דומית, אולי גם סוויצ'רית. בכלל, בנות עם שוט זה תמיד טוב.

אני מרגיש קצת עצוב. אולי דבקה בי החרדה הקיומית של אנשים סביבי. אולי הגיעה תורי לקבל ממנה ביקור, כמו שקורה בסופו של דבר לכולם- לא משנה כמה הם אפופים באשליית הוודאות של חייהם. אולי זה בגלל שעברתי סף כלשהו של בטלה, או כי שני אנשים מאוד קרובים אליי כמעט מתו בחודש האחרון. אולי באמת הגיע הזמן להשתנות ואולי השינוי כבר בעיצומו ואינני שם לב.

כרגע אני עושה דוגסיטר, אולי אמלצר בימים הקרובים, ואני כבר ממש רוצה להכין את השוט הבא שלי- הידיים שלי מחפשות תעסוקה.

אור ואהבה! :-)