אני חושב על לחזור קצת לעבוד, אחרי ארועי החודש וחצי האחרונים אני זקוק למנה של נורמליות. עם כל הזעזוע והתחושה של הכמעט אובדן וכל הרביצה מלאת הדאגה-עד-כדי-מריטת-עצבים-והלבנת-שיערות, כל מה שבא לי זה להתעטף בבנאליות היום יומית של משרה, בביטחון הכלכלי שהיא מספקת. רגליים יציבות על הקרקע, ריטלין להמונים.
אתמול סיימתי להכין שוט טבעוני שהכנתי לבת זוגי. היום חנכנו אותו סופית. אנחנו מאוד, מאודד, מאאאווווודדדדד מרוצים ממנו. הוא קטן וחצוף. מתאים למשחקים רכים עד בינוניים ולמקומות אינטימיים ביותר.
אתמול עשינו מפגש חברים בנושא בדסמ. קיבלנו שיעורי הצלפות מאחת הדומיות המוכשרות של הכלוב. אנשים סישנו אחד את השני על ימין ועל שמאל. וכמובן צרכנו הרבה שוקולד שיילך יד ביד עם הכאב. קיבלתי סוף סוף התחלה של סשן נורמלי, והרגשתי איך אני מתחיל לשקוע לטראנס עמוק, ואיך איתו מגיעה חוויה עמוקה של שינוי צורה. של כוח פראי שזורם מתוך תוכי, מנצל את ההזדמנות לצאת החוצה. היום בת זוגי השלימה לי את הסשן כתור דומית, ממש ממש נהנתי ממנו ורכבתי על הכאב. למדתי לשחרר יותר שליטה, להתמסר לתחושות, לכניעה. אם זה יימשך ככה כבר אצטרך לשנות את הסטטוס שלי למתחלף...
גם ידידה שלי שהייתה קצת אנטי בדסמ הגיעה למפגש אתמול. למרות שהזמנתי אותה אליו לפני כמה ימים כשהזכרתי לה אתמול לגביו שכחתי להזכיר לה גם על תוכנו. אז היא הייתה קצת בשוק אחרי שהגיעה בדיוק בזמן שהצליפו במרץ במורה הנחמדה שלנו. אך ככל שהזמן עבר היא הרגישה יותר בנוח עם הנושא, עכשיו שהוא לא היה רק רעיון לדון בו, אלא מציאות בשר ודם. דם... יאם. וזה מגניב, כי תפור עליה להיות דומית, אולי גם סוויצ'רית. בכלל, בנות עם שוט זה תמיד טוב.
אני מרגיש קצת עצוב. אולי דבקה בי החרדה הקיומית של אנשים סביבי. אולי הגיעה תורי לקבל ממנה ביקור, כמו שקורה בסופו של דבר לכולם- לא משנה כמה הם אפופים באשליית הוודאות של חייהם. אולי זה בגלל שעברתי סף כלשהו של בטלה, או כי שני אנשים מאוד קרובים אליי כמעט מתו בחודש האחרון. אולי באמת הגיע הזמן להשתנות ואולי השינוי כבר בעיצומו ואינני שם לב.
כרגע אני עושה דוגסיטר, אולי אמלצר בימים הקרובים, ואני כבר ממש רוצה להכין את השוט הבא שלי- הידיים שלי מחפשות תעסוקה.
אור ואהבה! :-)
לפני 14 שנים. 31 במרץ 2010 בשעה 23:54
