בשיחות שלי עם ונילים לגבי עולם הבדסמ, אני מוצא את עצמי מדגים את הפוטנציאל הרוחני שלו באמצעות חוויות שלי מעולם הרוח- באמצעות דיבור על תרגולים שהם רק קצת יותר לגיטמיים מבחינה חברתית.
כמו למשל צום של ארבעה ימים בויז'ן קווסט, סווטלודג'ים שעשיתי שהם בעצם שעתיים-שלוש של סשן תחת חום בלתי נסבל, סית'ינג- רעידות בלתי נשלטות של הגוף עד שהוא מותש ומרגיש כאילו הולך להתפרק, ושאר חוויות שעושות את דרכן לרוח דרך כאב וסבל גופני.
ובכלל, כשאני חושב על זה- כתור איש סיית' בהכשרה(המקביל הצפון אירופאי ל'שאמאן' הסיבירי, או איש הרפואה של הילידים הצפון אמריקאים) אני הוא הסאב האולטימטיבי של הכוחות הרוחניים שמדריכים אותי בחיי.
למי שלא יודע- 'שאמאן' הוא אדם שנבחר לשרת תפקיד חברתי\קהילתי\רוחני, לא משנה לאיזו תקופה, דת או תרבות הוא שייך. ההבדל היחידי בין 'שאמאנים' שנולדים לתוך תרבות שבטית לבין אלו שנולדים לתוך אחת מודרנית, הוא שבסביבה הראשונה יש הכרה בקיומו וחשיבותו של השאמאן, בעוד שבשניה אין והם לרוב מגיעים לבית משוגעים או חיים חיים שלא מאפשרים להם לממש את ייעודם.
האדם שנבחר לתפקיד זה נועד להיות הגשר בין עולם הרוח לבין העולם האנושי. הוא יועץ, מרפא, האדם שעוזר לאחרים להזין את נפשם ולחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר. עליו גם לדאוג שהאנשים יחיו וימותו בהרמוניה עם עצמם והעולם סביבם.
על מנת להפוך ל'שאמאן' זה שנבחר נקרע מחייו הקודמים על ידי מחלה שאמאנית- שהיא לרוב חולי פיזי או נפשי קשה שמוביל כמעט עד למותו. רק דרך התמודדות עם סבל זה שנמשך בין חודשים לשנים, ובחירה לקבל את התפקיד שהוטל עליו שהחולי נעלם- אך עשוי לחזור בכל רגע במידה וה'שאמאן' לא מבצע את תפקידו כהלכה. מעתה ואילך השאמאן נמצא במערכת יחסים נפלאה, אך קשה, של שליטה עם הרוחות. כל חייו מוכתבים על פיהם, לטוב או לרע(לרוב לטובת האנשים סביבו).
אז בעולם הבדסמ אני שולט, אך בחיי אני נשלט. והרי כולנו חיים איזושהי כפילות תפקידית כזאת לא? אפילו האנשים בצמרת החברה כפופים לתכתיבים מסויימים, אנשים אחרים וכו'.
לפני 14 שנים. 27 במרץ 2010 בשעה 11:24
