לא צריך שתדליקו לי נר, לא לא.

אבל זה קרה.
בנוסף נאמר לי שעד החתונה זה יעבור.
וזה לא עבר.
באופן אירוני אני אוהבת להאחז בקלישאות, יש בהן מן הטיפשות וקלות הדעת הזו שחסרה לי.
טיפול פסיכולוגי היה בהחלט עוזר.
אחחח הייתי לוקחת את זה את מסע האוננות העצמית הזו בשתי ידיים ולא מרפה...
רק שנדמה כי התוצאה תמיד עושה את אותו האפקט של ריכוז עצמי אגואיסטי,
זיהוי הצרכים שלנו וקליעה למטרה.
בסופו של יום אני רואה שורת חברים מטופלים שאינם צריכים דבר מלבד עצמם.
הייתי שם, אני עדיין שם, איני רוצה להיות יותר שם.
טוב נו, ממילא הכל הבל הבלים, אפילו אגזים ואומר, אבל אבלים.
אם לא היתה מוזיקה בעולם סביר להניח כי הייתי כבר יוצאת מדעתי.

ממממ...
יצא בלוג דכאוני למדי..
אבל יהיה בסדר (הקלישאה האולטימטיבית), באמת.