אני לא יודע כמה ממי שהיו בספייס אתמול שמו לב לתקליטנית החמודה עם הראסטות שתקלטה בתחילת הערב. (אני אומר תקליטנית כי למילה די.ג'יי אין לשון נקבה). זו הייתה לא אחרת מאשר אלונה דניאל.
כן, זו ששירה "על גגות תל אביב" הושמע ללא הרף במלחמת המפרץ ואני הערצתי אותה בתור ילד בן 12.
הייתה לי אפילו קלטת מקורית שלה. כן כן, קלטת, כזו שצריך להריץ אחורה אם רוצים לשמוע שיר שוב, ולפעמים מריצים אחורה יותר מידי ואז צריך להריץ קצת קדימה עד שתופסים את המיומנות של לדעת בדיוק כמה זמן צריך להריץ כדי להחזיר אחורה שיר. כמה פשוטים היינו לפני עידן האיי-פוד. אני מוכרך לציין שדניאל היא אישה מרשימה מאד. ראשית היא נראית צעירה מכפי גילה (44), והיא עדיין מסתובבת עם ראסטות! גם היום, 19 שנה אחרי צאת אלבומה המפורסם (מסיבה במרתף הארמון), היא פעילה מאד בתחום המוזיקה ואפילו הוציאה אלבום חדש לא מזמן (ליל הבכורה). אולי זה הילד בן ה-12 שבי שעדיין מאוהב בה. לא הרבה אנשים עושים עלי רושם ראשוני קצר טוב כל כך. יש משהו מאד נאים, רגוע, ומסקרן באישה הזו.
שוב היה כיף, שוב הייתי מי שאני . אני מחכה לשוב הבא ....
לפני 15 שנים. 27 במרץ 2009 בשעה 10:39