תמיד אופטימית

אז הבטחתי ולכן אני מקיימת, והנה ההמשך במסגרת שיעורי האבולוציה.

והפעם תהייה על למה בני האדם ויתרו על הזנב?
הרי אפשר היה לעמוד על שתיים גם עם זנב.
ואם חושבים על זה קצת, אז זנב זה דבר מצויין.

אפשר להתלות איתו על עצים או עמודים, ואז לא נורא אם שוכחים חבלים.
אפשר לסלק איתו זבובים ויתושים
אפשר להרים אותו כששמחים ולשים אותו בין הרגליים כשחוששים.

ואפשר לכשכש בו, שזה השימוש שהכי חסר לי בו.
כשהאדון שלי מלטף אותי ומשבח, הכי טבעי זה לכשכש בזנב, לא?
אני אפילו ניסיתי לשכנע את הכלבה שלו (זו שהולכת על ארבע כל הזמן, וישנה על הרצפה, ו...לא משנה. הכלבה עם הזנב.) שתתן לי את הזנב שלה. הצעתי לה כל מיני דברים בתמורה, והיא לא הסכימה. אני לא מבינה למה היא לא יכולה לחלוק את הזנב שלה איתי. זו לא אשמתי שנולדתי בלי זנב.

מצד שני, הנה הדברים החיוביים שאפשר להגיד על זה שאין לנו זנב. (כי תמיד צריך לחפש את הדברים החיוביים)
אמממ
אמממ
אמממ
.
.
.
אין כאלה.