תמיד אופטימית

הרבה זמן שלא כתבתי כאן. אולי המוזה עזבה, אולי אין ממש סיבה ברורה.

אבל פתאום זה מתחיל לדגדג שוב.

ולא בטוח שאצליח להפוך חוויות למילים שכתובות על מסך, אבל בא לי שוב לנסות.

נסענו לחברים. לכאורה שבת אחה"צ רגילה. מבררים את הכתובת, מפעילים את הוויז, המאסטר בודק משהו בבגאז'. נוסעים.

פתאום באמצע הדרך הוא שואל אותי אם אני לובשת תחתונים. אני כן. זו נסיעה ונילית, אז תחתונים זה חלק מהלבוש, לא?
הוא אומר לי להוריד. הורדתי.
ואז הוא מושיט את את הפלאג הגדול, השחור. תזייני את עצמך.
קשה למצוא את התנוחה המתאימה מתוך המושב של הנוסע. אין מספיק מקום לפתוח רגליים רחב מספיק כדי להכניס את הפלאג בנוחות (הוא גדול! מאוד!!!). תוך כדי תנועות אקרובטיות אני מצליחה. מזיינת את עצמי, ומתחננת לגמור, ובו בזמן בודקת את הוויז כי יש לו נטיה לזייף לאחרונה ולא להראות את הדרך הנכונה.
זה קשה להתרכז בדרך כשרוצים לגמור. זה קשה לא לגמור כשיש פלאג ענקי בתוך הכוס.

קשה. אבל אפשרי.
:)

כשהמשחק של מכבי מתחיל והם מכדררים את הכדור מצד לצד במגרש, הכדורים שלנו כבר תקועים בכוס שלי.

כל היום הייתי חרמנית, אבל עכשיו, מול המשחק, אני עוד יותר. זה פשוט - כשמכבי קולעים סל אני צריכה לקפוץ, וכשאני קופצת הכדורים בתוך הכוס זזים, וכשהם זזים...אז אני עוד יותר חרמנית.

לא יודעת כמה פעמים קפצתי (כמה סלים היו? לא יודעת, רק יכולה להגיד ש 98 נקודות זה המון סלים!), רק יודעת שככל שהמשחק התקדם הפכתי ליותר ויותר חרמנית, הרגשתי איך הירכיים שלי הופכות דביקות ורטובות, ורציתי שיקלעו שוב ושוב (בעצם, אולי זו אני שהביאה לניצחון??).

רציתי את מגע הידיים של המאסטר, שיכאיב, שיגע כמו שהוא יודע, אבל באמצע המשחק אי אפשר להפריע.

בסוף המשחק, כשמכבי קיבלו את הגביע, אני קיבלתי את מנת הכאב שלי והתחננתי לגמור...

רגעים...           

אוסף של רגעים שכאלה שמעלים בי חיוך גם ימים אחרי :)

****   ***

הולכת בחולצה שקופה בקניון באחת הערים הגדולות. הלב שלי דופק מהר, מהתרגשות וקצת חשש, אבל הרטיבות בכוס מסגירה את ההתרגשות האמיתית.

אני ניגשת לדוכנים השונים, מדברת עם המוכרים שמנסים להתחמק מלהסתכל ומסתכלים לי דווקא בעיניים, נכנסת לחנויות ושואלת את המוכרים שאלות. כולם נורא מנומסים, לא מסתכלים, או מסתכלים ומיד מסיטים מבט. מה יש לכם? לא ברור לכם שאני רוצה שתסתכלו??

**** ***

השוטר מסמן לנו לעצור בצד. אתה יוצא מהרכב ומדבר איתו והוא מסביר את העבירה ומה הקנס.
אני יוצאת מהאוטו ועומדת לידך.
'היא אשמה' אתה אומר לשוטר ומחייך

השוטר מסתכל עלי ומחייך גם הוא

'אתה יכול להעניש אותה?' אתה שואל

השוטר שוב מסתכל עלי, 'אם תרביצי לי, אני אעניש אותך'

המממ, דווקא נשמע מעניין :)

**** ***

אני עובדת במחשב, והמאסטר נעמד מאחורי, מכניס יד לתוך החולצה ומועך לי את הפטמות. חזק. מאוד.
אני נושכת שפתיים כדי לא לצעוק, וכמעט גומרת מהכאב.

**** ***

המאסטר עובד, ואני זוחלת מתחת לשולחן ומתחילה לחכך את הראש בזין שלו מבעד למכנסיים. תוך דקה הזין כבר בפה שלי. אני מוצצת את הזין, מלקקת את הביצים, ככה, כשאני על ארבע מתחת לשולחן והוא ממשיך לעבוד. אחרי שהוא גומר לי בפה, אני יוצאת מתחת לשולחן וחוזרת לעבוד.
 

*** ***

אני מאוד אוהבת את הרגעים האלה, של נשלטת ושולט, ששזורים בתוך היום-יום שלנו. אוהבת את זה שאני אף פעם לא יכולה לדעת מתי יצוץ לו רגע כזה בתוך השגרה של החיים המשותפים.
אוהבת להיות שלך.

}{

יש דברים שאני לא יכולה לכתוב מיד, כי הם מציפים מדי, או חזקים מדי בשביל שאוכל להעלות אותם על הכתב מיד.

בשבוע שעבר היה לי יום הולדת.

יש לי יחס מורכב לימי הולדת, אבל אני לא אלאה אתכם בעניין הזה.

רציתי לספר קצת על איך חגגתי (עד כה, כי יש עוד תכניות להמשך...)

בבוקר היה לי חיוך גדול כשהילדה ארגנה לי בלונים וקפה, וברכה מקסימה, וגם המאסטר הצטרף לשיר יום הולדת.

אחרי שהיא הלכה לבית הספר, הלכנו אנחנו, אני והמאסטר, לאכול ארוחת בוקר. לפני כמה שבועות אמרתי לו שבא לי על ארוחת בוקר מסויימת (אגס בנדיקט, אם אתם חייבים לדעת) והוא דאג לקחת אותי למקום שבו מגישים מנה ממש טעימה כזאת.

חזרנו הביתה לסשן יומולדת :)

נקשרתי, קיבלתי הצלפות ממגוון שוטים ולקינוח – מהקיין (שרק השריקה שהוא עושה באוויר גורמת לי להרטיב), כמספר השנים פלוס אחד. הוא יצר לי תחת יומולדת יפה ואדמוני וגם גיליתי, כמתנת יום הולדת, משהו שכבר חשדתי בו אבל טרם בדקנו לעומק, שאני יכולה לגמור רק מכאב. הללויה :)

אחר כך חיבוק עוטף, כמו שרק המאסטר יודע לתת. הרגשה של אהבה, בטחון, ושייכות.

בערב עוד יצאנו למסעדה, ששנינו מאוד אוהבים (בעיקר את הקינוח המעולה שלהם).

תודה מאסטר אהוב, על יום מושלם. מרגישה מבורכת שאנחנו יחד, שאני שלך, שאני מתעוררת כל בוקר איתך, ובכל לילה נרדמת איתך. אוהבת, מעריכה, וגם קצת מעריצה.

}{

ההוראה היתה חד משמעית – כל שעה ללכת לשירותים ולאונן. יש שם בקבוק בירה ריק, ופלאג אנאלי שמחכים, וגם אטבים למקרה שאקבל הוראה לחבר אותם לפטמות בזמן האוננות. והכי חשוב – אסור לי לגמור.

הפעמים הראשונות היו קלות יחסית, אבל ככל שהיום התמשך, ככה החרמנות שלי עלתה ונהיה קשה יותר ויותר להתאפק ולא לגמור. אבל ההוראה היתה ברורה מאוד, ואני מכריחה את הגוף שלי לציית.

הוא אוהב כשאני חרמנית ככה. נוטפת. כשאני ככה הוא צובט בפטמות שלי, כי הוא יודע שזה מחרמן אותי עוד יותר. הוא משחק לי בדגדגן, ומזכיר לי שאסור לי לגמור.

אני מתה לגמור. כל הגוף שלי דרוך, אני חרמנית בטירוף, וצריכה להמשיך כל שעה ללכת לאונן עם הבקבוק והפלאג. אני לא יודעת מתי הוא ירשה לי לגמור, וזה עוד יותר מטריף אותי, חוסר הידיעה הזו. אני גם לא יודעת כמה זמן אצליח להתאפק ככה.

המשך יבוא...

חג שמח לכולם!

נוסעים ברכב, מאחור טרמפיסטית חמודה.

אני חרמנית בטירוף. בימים האחרונים הוא מטריף אותי, ואני כל הזמן מסתובבת חרמנית.

בשקט בעיקר בשימוש במבטי עיניים כשהוא מסתכל על היד שלי ואז על איזור הכוס, הוא מורה לי לאונן ומסביר לי שאסור לה לשים לב למה שאני עושה כשהוא מקרב אצבע לשפתיים בהנחייה לשמור על שקט. 

אני מכניסה יד מתחת לחצאית ומתחילה לאונן, בתנועות קטנות, משתדלת ששאר הגוף בכלל לא יזוז.

זה קשה. לא ככה אני רגילה לאונן. גם זה שאני חייבת להיות בשקט קשה לי.

ואז הוא מתחיל לספור. הוא סופר עם האצבעות. קודם מרים אצבע אחת ואז עוד אחת ועוד עד שכל כף היד פתוחה. 

כשהוא סופר, אני יודעת שאני צריכה לגמור, אבל הפעם זה אתגר קשה, לא רק כי יש לנו טרמפיסטית תמימה וחמודה במושב האחורי, אלא גם כי כשאני גומרת בדרך כלל כולם שומעים.

הוא מסיים לספור ואני גומרת, בשקט, כמעט בלי לזוז.

הצלחתי? אני מגניבה מבט אחורה. נראה שהיא לא שמה לב. אני מתיישרת קצת בכסא, מסדירה נשימה.

ואז הוא סופר שוב!

היד חוזרת מתחת לחצאית, הפעם זה יותר קשה, כי הפעם השניה היא יותר עוצמתית בדרך כלל. 

:)

*וזה גם עשה לי פלאשבק מטורף למישהו שהיה איתי פעם תקופה, ששנא שאני גומרת ברעש. איזה כיף שעכשיו אני עם מישהו שאין לו בעיה שאצרח לו באוזן :)

אחרי שלושה חודשים של חיים משותפים אני יכולה להגיד שכן, זה כיף ללכת לישון כל לילה ביחד, וכשאני פוקחת את העיניים בבוקר לראות אותך דבר ראשון.

זה כיף לארח כאן ביחד, לבשל ביחד, לתכנן ביחד מה נאכל ומה נגיש.

זה אפילו כיף לעשות רשימת קניות ביחד.

והכי כיף זה שמתחת לפני השטח של כל הוניל הזה, יש את השליטה*, שאני יודעת שבכל רגע נתון עשויה לצוץ. וכשזה קורה, אני מזהה את זה לפי המבט בעיניים שלך עוד לפני שאתה אומר משהו, והגוף שלי עדיין מתרגש, עוד לפני ששמעתי מה אתה רוצה (ומאחלת לנו שזה יהיה ככה תמיד). *יש גם שליטה נטו, שלא מעורבבת בכלל עם וניל, ולא מעט ממנה :)

ימים שלמים אני מסתובבת בבית רטובה ונוטפת מחרמנות. כשמגיע האינסטלטור לתקן נזילה (לא אצלי, סוטים), אני תוהה אם הוא יכול להבחין עד כמה אני חרמנית, כשאני עושה קניות אצל הירקן ובוררת את המלפפונים או הגזר וחושבת על דברים אחרים מאשר איזה סלט להכין, אני תוהה אם האנשים מסביב יכולים לקרוא את המחשבות שלי, ומה הם היו חושבים לו יכלו.

זה לוקח זמן לכוונן את מערכת היחסים לחיים משותפים, אבל אני שמחה שאתה כאן לצידי ומעלי. 

גאה להיות הכלבה שלך, הזונה שלך, ובת הזוג שלך }{

משום מה יצא ככה שכל האנשים הקרובים אלי ביותר חוגגים יום הולדת בסוף ספטמבר ובאוקטובר.

לפני שבועיים בערך ארגנתי מסיבה לכבוד יום ההולדת של המאסטר, והיום היתה כאן בבית מסיבה ליום ההולדת של הילדה.

אני אוהבת לארגן מסיבות, ובעיקר כשיש לי יד חופשית 'להשתולל' עם העיצוב. אני אוהבת לקחת נושא, וליצור תפאורה מתאימה. מבחינתי, לשבת ולגזור צורות מבריסטול, לקשט, לתכנן איך זה ייראה, זאת סוג של תרפיה.

אז היום לפני המסיבה שקעתי בתרפיה הזו. הייתי כל כולי שקועה בתוך התכנונים של מה עוד צריך לעשות, מריצה בראש את רשימת המטלות ועושה וי על מה שכבר בוצע.

ואז הוא קורא לי, ומחבר לי אטב לפטמה.

ההבדל בין המקום בו הייתי בו עד לפני שניה, והמקום שאליו הגעתי היה כל כך גדול שהיה לי ממש קשה להיות שם. לא כי אני לא אוהבת כאב, ולא כי אני לא אוהבת את הרגעים האלה באמצע היום שפתאום הוא מחליט שהוא עושה בי משהו, להפך אני מאוד אוהבת ומוקירה את הרגעים האלה. אבל הפער היה לי גדול. בין להיות האחראית על תכנון המסיבה, ועל הביצוע, ובין להיות נשלטת שמקבלת כל מה שהמאסטר רוצה גם אם זה באמצע היום.

מעניין אם זו רק אני או שיש עוד שמכירים את הפער הזה...

ערה כבר מחמש בבוקר. יתושה חצופה העירה אותי, לא לפני שהספיקה לעקוץ אותי בכמה מקומות בגוף.

אני מתיישבת על הספה בסלון, מוקפת בארגזים. בחדר השני, ישנה הילדה, מחר מגיעים המובילים ואני שוב עושה בראש סקירה של כל הבית, מוודאת שעברתי על הכל, ונזכרת בעוד משהו

שעוד לא ארזתי. לא נורא, בכל מקרה אני צריכה להגיע לדירה שוב, אז אוכל לאסוף את הדברים שיישכחו.

עוברים לגור ביחד.

יש התרגשות. יש חששות. זה אחרת כשגרים ביחד? השגרה מכלה את ההתרגשות שבבדס"מ או שזה פשוט משנה צורה? איך משתלב הבדס"מ בתוך הזוגיות היום-יומית של קניות/תשלומים/סידורים?

מניחה שעם הזמן נלמד איך זה מתאים לנו, ושכל זוג מוצא את הדרכים שלו. 

מזמן לא כתבתי כאן. זה לא שאין על מה, זה שהצורך לשתף על כל דבר קצת פחת. אבל בזמן האחרון שוב קצת מדגדג לי לכתוב...

קצת אחרת. בשינוי צורה.