לפני 13 שנים. 8 במרץ 2011 בשעה 17:58
יושבת לידו, בשמלה, (מופשלת, כי כך הוא הורה) ובלי תחתונים...
שפתי הכוס הלחות מתגרות עוד יותר ממגע עור הריפוד,
הוא אוכל קינוח (אני רק טועמת, בכל זאת בדיאטה...)
היה אמור להיות לי קר, לשבת ככה,
אבל ממש לא קר לי, להפך,
וקצב הלב שלי עולה כשאני תוהה מה (אם) הוא מתכנן.
אני רואה אותו מלקק את הכפית הארוכה
משאריות הקינוח השוקולדי,
וחוזרת לשוחח עם הזוג שמולי.
פתאום, אני כמעט קופצת, כשמתכת קרה
נצמדת לפנים הירך החשופה שלי.
נשימה עמוקה, חיוך,
ואני ממשיכה לשוחח כאילו כלום,
יודעת שככה הוא מצפה שאנהג.
וכשהכפית ממשיכה לעלות כלפי מעלה
קרה ונוקשה כנגד העור החם,
אני בטוחה שכולם יכולים לשמוע
איך הלב שלי פועם חזק
כבר לא מצליחה להקשיב לשיחה,
ותוהה,
אם יראו את הרטיבות שבין הרגליים שלי,
כשנשלם את החשבון ונקום.
