תמיד אופטימית

היום בבוקר יצאתי להליכה.
אני הולכת בלי מוזיקה, יש לי קצב פנימי שמתאים לי, ולפעמים אני משנה לכמה דקות והולכת מהר יותר או רצה, ואז חוזרת לקצב שלי. לפעמים לא.
אני אוהבת לחשוב כשאני הולכת. זה זמן איכות שלי עם עצמי.

התחלתי ללכת כי בשלב כלשהו כל מי שעושה דיאטה ארוכת-טווח מבין שבלי להזיז את הגוף יש גבול לכמה אפשר לרדת בקצב סביר. בהתחלה הכרחתי את עצמי, שנאתי את זה, אבל ידעתי שאני צריכה אז עשיתי. היום אני כבר די מחבבת, לפעמים אפילו אוהבת. וזה ממש לא משנה, כי גם אם הייתי ממשיכה לשנוא, הייתי הולכת. כי בשביל להשיג את המטרה שלי, בשביל להמשיך לרדת במשקל, זה מה שאני צריכה לעשות.

הפוסט הקודם שלי הובן כפוסט תבוסתני משהו, או פסימי.
לא לכך התכוונתי כשכתבתי אותו, אבל אני מבינה איך אפשר להבין אותו ככה.

אני לא מרימה ידיים, ההפך, אני ממשיכה הלאה, לכיוון שנראה לי נכון עבורי.
אין לי מושג אם אגיע, אבל אני אמשיך, כי זה חשוב לי מספיק כדי להתאמץ, ולהתמיד, ולעשות.
וחלק מהכיף שבעניין זה לדעת, שיש לי את ההתמדה, והיכולת ליישם את ההחלטות והבחירות שלי, בכל תחום בחיים שבו אחשוב שזה נחוץ.
אני לא אגיד שאין דבר שאני לא יכולה להשיג. זה סתם יומרני.
אני כן אגיד, שאני לא מוותרת על עצמי ולעולם לא אוותר.

(עדיין יש מי שרוצה לתת לי מכות?)