תמיד אופטימית

מצאתי את כל הפוסטים שנמחקו. מכולם, רק זה היה מספיק חביב כדי להעלות שוב.
מה שנותן לי חומר למחשבה על הפוסטים שאני כותבת, איכותם, וחשיבותם....

פורסם לפני 2 ימים ב - 28 ביולי, 2011 בשעה 14:59

הפסקתי לספור כמה חרקים זחלו עלי. ברחשים, תולעים ירוקות ושמנמנות, עכבישים עם קוריהם, ומעופפים ורמשים אחרים בלתי מזוהים, כולם היו עלי, על כל מקום פנוי בגוף.
הצטמררתי, למרות החום. אני לא אוהבת חרקים, ובטח לא כשהם עלי. הרגשתי כל רגל קטנה שצעדה עלי, כל מישוש מחוש, וכל תנועת תולעת....
לא יודעת אם דמיינתי או לא, אבל היה נדמה לי שגם נעקצתי פה ושם.

המזמרה הגדולה היתה בידי האחת, כשבשניה אחזתי בענפים או בקורות העץ של הפרגולה, או פשוט הרמתי ענף כדי להזיז מהדרך.
וכך כל כמה דקות התמלאתי שוב ערימות חרקים שונים, כשאני מצווחת מדי פעם ומספקת שעשוע רב לזה שצפה בי. הם זחלו לי בשיער, בתוך הבגדים (שגם ככה היו מינימליים) ועל הגוף.

הכלבה הוותיקה, בת הבית, ממש חכמה. בהתחלה היא נשארה במזגן, צופה במתרחש דרך החלון, ומכשכשת בזנבה. כשהיא סוף סוף הצטרפה זה היה בעיקר כדי לשחק עם כלב אחר, גדול ממנה, שהגיע לבקר, קיבל הבהרות בעניין הסמכויות במקום, ונתן כבוד לקטנה. אה, ואז התפנתה לאכול ולטעום מהענבים שעל הרצפה תוך שהיא בוררת את הטובים ותולשת אותם אחד אחד מהאשכול.

לרגע עוד השתעשעתי ברעיון לדרוך על הענבים הבצורים, אבל המחשבה על אלפי החרקים שיימחצו שם סילקה את הרעיון במהרה. יין אני אקנה בחנות...

היה כיף!

בציר, קיץ 2011

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=3000&pos=3