תמיד אופטימית

'איפה השירותים?' היא שאלה את הפקידה בדלפק, שלא טרחה אפילו להרים עיניים, ורק הצביעה באופן לא ברור לכיוון ימין.
השירותים היו נקיים במידה סבירה, למרות שזה לא ממש שינה לה באותו רגע. היא הורידה את המכנסיים והתחתונים, הושיטה יד לאחור
והוציאה והכניסה את הפלאג לחור התחת במהירות. שלוש דקות על השעון.

חמש דקות לפני תום השעה, כשהיה לה כבר ברור שהיא לא תצא בזמן מחנות הבגדים היא שאלה את המוכרת איפה השירותים,
מגייסת את כל הקסם שלה לקבל את המפתח לשירותים הפרטיים של העובדות בחנות. גם שם היא חזרה על אותה הפעולה, ממלאת את לשון
ההוראה במלואה. שלוש דקות על השעון.

לפני תום השעה הבאה כבר היתה באיזור אותו הכירה היטב, ויכלה לתזמן את הסידורים שלה ולהגיע לתא השירותים בזמן. שלוש דקות על השעון,
פלאג פנימה והחוצה, מזיינת את עצמה. היא נאנחה תוך כדי, מתענגת על התחושות, אבל נזהרת שלא לגמור. האיסור עדיין בתוקף.

בזמן השיטוט בין החנויות הרגישה היטב גם את הפלאג השני שהיה תחוב בתוך הכוס. הוא היה גדול יותר, עשוי ממתכת כמו זה שהיה בתחת שלה,
אבל הרבה יותר כבד, ובזמן הליכה, ובסיוע הרטיבות הגדולה שהציפה אותה, הוא מדי פעם החליק מעט החוצה. זה היה נעים ולא נוח בו זמנית, ומכיון
שלא יכלה להושיט יד לתוך המכנסיים ככה סתם באמצע הרחוב, ניסתה למשוך את הפלאג פנימה בעזרת שרירי הכוס, והצליחה. כל כך הצליחה שהכניסה שלו
חזרה היתה חזקה, וכמעט גרמה לה לגמור במקום. לכך התווספה התחושה, תוך כדי הליכה, ששני הפלאגים כמעט ונוגעים זה בזה מדי פעם, מה שגרם לה להאנח מפעם
לפעם תוך כדי הליכה. בין שפתי הכוס נח טוש קטן ועבה שראשו, סגור בפקק משונן, נח על הדגדגן, וזז תוך כדי הליכתה.
היא תהתה איך זה היה מרגיש לגמור תוך כדי הליכה, אם רק היה מותר לה.

חמש דקות הנהיגה הביתה הטריפו אותה. התנועה של הרגל מדוושת הגז אל דוושת הבלמים גרמה לתזוזה של הפלאגים, ורק במאמץ רב הצליחה להתרכז מספיק כדי
להגיע. היא הגיעה ממש לפני תום השעה, נכנסה לשירותים וספרה שלוש דקות על השעון, תוך כדי שזיינה לעצמה את התחת עם הפלאג.
כשהגיעה הביתה, חשבה לרגע שעכשיו יהיה לה יותר קל. אבל במהלך סידור הבית, ובעיקר בעת פעולות הדורשות כריעה, כמו איסוף הנעליים שבסלון וסידורן
במגירה, או איסוף החול לתוך היעה, היא גילתה שהפלאגים מחוללים פלאים בין רגליה. לרגע התיישבה על הרצפה כדי לנשום עמוק, ולהמנע מלגמור.
על סידור הבגדים בארון ויתרה לעת עתה, חוששת שאולי לא תצליח לעמוד בגירוי שייגרם כאשר תצטרך לטפס על שלבי הסולם.

עם תום השעה הבאה, ולאחר שביצעה את ההוראות במשך שלוש דקות, היא כבר לא יכלה לחשוב על שום דבר מלבד מה שמתרחש אצלה בין הרגליים.
נסיון לקרוא ספר, או לראות תכנית בטלויזיה, נכשלו, אחרי שהבינה שהיא לא מצליחה להתרכז בכלום מלבד הצורך העז לגמור.
שיחת טלפון מחברה במצוקה הצליחה לעזור במעט, אבל השיחה הסתיימה דקה לפני תום השעה, והיא היתה צריכה לבצע את המשימה שלה,
שלוש דקות במדויק. הפעם כבר היה לה ממש קשה להתאפק, אבל היא ידעה שלא תפר את ההוראות שקיבלה.

ההוראות היו מדויקות. אם היא תרצה לגמור, היא תצטרך להתחנן ולשכנע אותו שירשה לה. בתחילת היום היא לא חשבה שתצליח להתחנן, אבל עכשיו
היא חשבה שיש סיכוי שכן, כי היא כל כך היתה צריכה...
היא חיכתה לרגע שבו תוכל לדבר איתו, להתחנן, לשכנע. עשתה חזרות בראשה של מה תגיד ואיך כדי לקבל את האישור. המצב הזה הטריף אותה,
התחושה הזאת של הפלאגים בתוכה, זזים, מתחככים, רק הלכה והתעצמה ככל שהזמן עבר. אם היא חשבה שתתרגל, שתוכל להתעלם מנוכחותם, היא
גילתה שקרה בדיוק ההפך מזה.

סמס העיר אותה ממחשבותיה. 'מגיעים אלי אורחים. בפעם הבאה את סופרת ארבע דקות.'

היא הסתכלה על הסמס בהתרגשות מהולה בחשש. אם יש אורחים זה אומר שלא תוכל להתקשר ולבקש רשות לגמור. מצד שני, איך היא תצליח לעמוד בארבע דקות כאלה?

סמס נוסף 'ובפעם שאחריה - חמש דקות'