תמיד אופטימית

פלאג בתחת, ביצים סיניות בכוס, ואני עושה סידורים, קניות, כלים...אם הייתי יכולה להשאר בבית, אולי הייתי עושה את זה (על מי אני עובדת? אני אוהבת את האתגר של להיות בחוץ ככה...) אבל אחרי חמישה ימים של שביתה אין ברירה ויש סידורים שחייבים לעשות.

לצערי שירותים ציבוריים הם לא תמיד נעימים (ואני עוד עדינה כאן) ולכן אני מנסה לתזמן את הסידורים ככה שאני אהיה בבית בזמן שאתה אומר לי לאונן. חבל שהאנשים בתור לא מבינים שאני לא יכולה לחכות כל כך הרבה זמן, יש הנחיות ושעה שבה צריך לבצע אותן...לרגע אני מדמיינת איך אני מסבירה להם שאני חייבת לדלג לראש התור, כי אני רוצה להגיע הביתה כדי לאונן בשקט. התגובות שלהם, המדומיינות, גורמות לי לצחקק בקול, והמבטים שאני מקבלת מהאנשים מסביב רק מצחיקים אותי יותר.
טוב, השירותים הציבוריים פה בסדר, רק חבל שאין נייר. כשאני מנגבת את היד על המכנס, אני חושבת לעצמי שאני יכולה לעשות טור ביקורת במקומון על מצב השירותים הציבוריים בעיר. מעניין אם הם מחפשים כתבת? הרעיון מצחיק אותי, ואני חוזרת לתור עם חיוך רחב, גם בגלל שאני חרמנית נורא (כן, זה גורם לי לחייך), וגם כי אני משועשעת מעצמי.
כבר ציינתי שאני חרמנית נורא? כן. וזה שאני צריכה כל פעם להוסיף דקה לאוננות, לא ממש עוזר. נדמה לי שכל מי שמסתכל עלי עכשיו יודע שאני חרמנית, כי אני לא מבינה איך אפשר להסתיר דבר כזה. זה במבט, בתנועות, ברטיבות הזאת שבין הרגליים...

באוטו, בדרך הביתה, אני מציינת לעצמי שקשה לי לנהוג ככה, ואיזה מזל שזו דרך קצרה. מסתכלת בשעון. כן, אני אספיק להגיע הביתה בזמן.
אה. שיט. לא. מה זה האוטו זבל הזה עכשיו? מסתכלת בשעון שוב, הדקות עוברות והאוטו-זבל חוסם את הדרך כבר דקות ארוכות. אוף, דווקא עכשיו היו צריכים לסיים את השביתה? דווקא ברחוב הזה? נזכרת בהוראות ובהסבר שבא לצידן, אין הנחות. מנסה לחשוב...ברור לי שאני לא יכולה לאונן ולנהוג בו זמנית. לא יודעת מה איתכן, אבל זה מעבר ליכולותי .אז אני מפנה את האוטו קצת הצידה, ככה שאם האוטו-זבל יחליט שהוא זז, יהיה מקום לעקוף אותי, מדוממת מנוע, מפעילה את המאותתים ומכניסה יד לתוך המכנסיים...

תודה מאסטר }{