תמיד אופטימית

אני לא יודעת אם אוכל לתאר את כל מה שהיה שם. אני גם לא בטוחה שאני זוכרת/יודעת...

בשתי מילים: היה מדהים

ביותר מילים: כמו תמיד ההכנות הן חלק מהכיף, והפעם הייתי צריכה לקחת איתי את החזיה והתחתונים עליהם סיפרתי בפוסט הקודם.
קיוויתי שיעשה בהם שימוש במהלך הערב, ואכן כך היה 😄 אני חייבת לציין שלקבל ספנקים כשלובשים תחתונים שבתוכם מודבקים נעצים משנה את החוויה לחלוטין, שלא לדבר על הצלפות, ושלא לדבר על נעצים במקומות יותר אסטרטגיים מהתחת... :)) היה תענוג מכאיב.
וכל אותם אלה שנהנו לחבק ולמעוך...אין רחמנות על סאבית עם נעצים? מה זה הסאדיזם הזה?

אבל יש המשך.

בשלב מסויים החזיה והתחתונים ירדו, וההצלפות המשיכו. חברות טובות החזיקו לי את היד, ליטפו ונישקו (תודה לכן!), כשפתאום הבנתי שלא רק המאסטר מצליף. מכיוון שלהסתכל אחורה לא היה אפשרי, שאלתי את החברות מה קורה מסביב, מה שנורא הצחיק אותן. אז אני, מוצלפת וכואבת, בוכה וצועקת וגם צוחקת יחד איתן, ומנסה להבין מי וכמה מצליפים בי שם (ועוד בו-זמנית!). אז תודה גם לכל המצליפים, אתם יודעים מי אתם :)) (גם אני יודעת כי גילו לי) חבל רק שלא יכולתי גם לראות את עצמי באותו רגע, כי מעניין אותי לדעת איך זה נראה.

אחרי הפסקה קלה, שבנו לסשנים נוספים, לבד ועם חברים (ולזוג החברים שעזבנו באמצע כי היינו צריכים ללכת ולשחרר את הביביסיטר - עוד נמצא את הזמן והמקום להמשיך)

לראות את כל הסשנים מסביב, בתפאורה שהקימו שם באלכסנדריה, היה ממש מהנה. חברות וחברים, וגם אנשים זרים לגמרי, וכולם נהנים. אם הייתי יכולה להסריט את הפנטזיות שלי, חלקן היו נראות דומות למה שהיה שם.

תודה לכל מי שהיה והיתה שם איתי,
למארגנים
ולמאסטר שלי!