תמיד אופטימית

הבטחתי לעצמי שאני לא אקטר על הגבס.

שאני אקבל בשלווה את חוסר האונים הכפוי,

את זה שאני לא יכולה לשרת כמו שאני אוהבת,

את זה שיש המון דברים שאני פתאום לא יכולה לבד,

את זה שאני מתגעגעת ליום יום שלי,

את זה שאני מתה לצאת החוצה, לשאוף אוויר, לטייל,

את זה שיש משהו כבד על הרגל שמכביד,

שאפילו להתקלח או לחפוף את השיער זו פעולה מסובכת עכשיו,

פשוט בשלווה...

לפעמים אני שוכחת, ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שזה מה שהחלטתי,

ושבעצם, זו הדרך הכי נעימה להעביר את הזמן הזה.

אתם שומעים את השלווה, נכון?

:)

וכמובן תודה ענקית למאסטר על הדאגה והטיפול !