משום מה, למרות שכבר התחיל נובמבר, החורף מתעכב. אני מחכה לימים של גשם, ברקים ורוחות, של פוך ומרק והתכרבלות מתחת לשמיכה.
בינתיים אתה גורם לי לסעור בלי קשר למזג האוויר.
כשאתה מוריד אותי על ארבע ומצווה עלי לנשק לך את הנעליים כשאנחנו באמצע מסעדה באמצע היום, כשאתה מוליך אותי על ארבע בשביל או מושך אותי בשיער, כשאתה מותח את גבולות הפומביות שלי עוד ועוד, את יכולת הציות שלי וההתמסרות אליך. אני נבוכה, נוטפת ורטובה, לא מעיזה להתסכל בעיני האנשים שנמצאים מסביב, הלב שלי דופק חזק, ואני מחייכת כי זה מרגיש לי כל כך נכון.
אם הייתי יכולה הייתי יושבת לרגליך כל הזמן, בכל מקום, מוצאת שם את מקומי באופן קבוע, מניחה את הראש על הברך שלך, או כורכת בעדינות את היד שלי מסביב לרגל שלך, רק כדי שאוכל להרגיש אותך, ומחכה לדעת את רצונך.
גם ככה טוב לי, הרגעים האלה והזכרונות שלהם - אני סוערת גם איתם.
}}{{
