אנו חשים אכזבה גדולה כאשר האיזון נשבר.
האיזון נשבר כאשר גודלה של הציפיה עולה ועולה ללא גבולות.
יש לנו רצונות, יש לנו חלומות, יש לנו שאיפות ויש לנו מקום לבנות הרים וגבעות.
מנגד יש לנו את הגבול. הגבול הברור שאותו אנו לא עוברים, הגבול שאם נחרוג ממנו הציפיה תהפך לאכזבה.
ככל שהציפיה גדולה כך תגדל בהתאם האכזבה.
הציפיה היתה כל כך גדולה.
הרצון לממש את הציפיה ולהפוך אותה למשהו ממשי, למשהו מוחשי, למשהו שנוכל לחוש בו.....
הרצון היה כל כך גדול.
הכמיהה היתה כל כך חזקה ויחד עימה הגיעה האכזבה.
האכזבה היא תוצר של הפרת האיזון. האיזון שאמר ולחץ לא לעבור את הגבול. הגבול הדק, כן הגבול הדק מאוד- הופר.
באותו הרגע שהגבול הופר הופיעה "שבירת האיזון" ואיתה------איתה הגיעה האכזבה הגדולה.
היא נכנסה, היא פגעה, היא גרמה לטלטלה גדולה.
בכניסתה היא הביאה עימה הרגשה של חוסר אונים, הרגשה של תסכול, הרגשה של גועל ומחשבה חזקה של מהו מקומי?
מדוע הציפיה כל גדולה?
מהו המחיר שצריך לשלם על מנת להשיגה?
האם המחיר שווה? האם צריך לוותר?
האם לא צריך לעשות הכל על מנת לממש את רצונותנו?
האם צריך לתת לזה לקרות?
לשאלות אלה אמשיך לחפש את התשובות...ובינתיים....
בינתיים ....אשתדל לא לשבור את האיזון הדק שלי ( אני חושבת שכבר נשבר)!!!
"תנו לזה לקרות" - למה התכוון המשורר???
ממני אליכם
}{
