צעד ראשון

הוא מסקרן אותי. הוא מסתורי, שקט, לא מרצה, לא נחמד, נהפוכו. נראה טבעי, לא מתאמץ להרשים, לא מתלהב ממני. אני רוצה להכיר אותו. מה אני יכולה לעשות?
אני רוצה להתנהג פשוט, להכיר לאט, טבעי, לא להלחיץ, לא בצורה ישירה מדי, לא רוצה לשמוע "לא" ישיר בחזרה. כל כך הרבה אופציות רצות לי בתוך הראש. איך לגשת, מה להגיד, אולי לכתוב, אולי להתקשר, ואני רק חושבת על זה.
יש חומה מסביבו, הוא קשה לדרבון, אני שונאת את זה ואוהבת את זה. הוא אוהב את אחד הסרטים האהובים עלי, מוזיקה טובה, הוא אוהב לצלם, לראות דברים יפים. יש לנו את אותו המזל. זה אומר שאין מצב שנסתדר? איך אני בודקת את זה? אולי אני אוותר? ואם זה אמור לקרות, זה פשוט יקרה? כן... ממש...


אמרת שמאוד תשתדל לבוא, וכנראה לא הגעת, אתה גם לא הגבת לי על המייל, כך שאני יכולה רק לשער. לא חשבת שזה רעיון טוב ממש לנתק את הקשר, ומצד שני אתה לא עושה שום דבר כדי שישמר. אתה מחמיא לי ויחד עם זאת מבהיר לי שאתה לא רוצה שנמשיך להיפגש.
אתה משחק בי. אני בד"כ אוהבת משחקים. זה משגע אותי, אך גם מוסיף עניין. אבל זה לא מרגיש לי נעים עכשיו, בכלל לא...

היה טוב לבכות, להוציא החוצה, להבין מה בדיוק קרה שם. הרבה יותר שווה הבכי שבא יחד עם ההבנה לגבי מה שקרה, קצת כמו להתקלח אחרי שממש הזענו, ולא סתם, כי הגיע סוף יום.

"מה יש לך?" משפט אחד, הערה אחת, ואני אבדתי את עצמי שם לגמרי, באותו הרגע. מרוב ההלם בכלל לא הבנתי שזה מה שקרה. פתאום כל החרא שיש לי על עצמי, ובהחלט יש לי ולא מעט, הכל צף פתאום והכה בי. מהרגע הזה, לא מצאתי מנוחה, הכל כאילו התמוטט.
עד שיש מקום שבו אני יכולה לפלוט שטויות ולהרגיש טוב עם זה, ואני אוהבת לפלוט שטויות, זאת אני, זה חלק בלתי נפרד ממני, אז עד שיש מקום כזה, גם שני אני חוטפת? בכלל לא ציפיתי לזה, ההערה הזאת, עם הטון השיפוטי שאני שמעתי בה, באה אלי כל כך בהפתעה. לא הייתי מוכנה. לא ידעתי לשים על זה את האצבע, לא הבנתי מה קורה לי. בשלב מסוים, חיפשתי סיגריה בנרות, ואני כמעט ולא מעשנת שם.
אני כל כך צריכה שיקבלו אותי, בדיוק כפי שאני, כולם! בלי יוצא מן הכלל. וכשזה לא מגיע, כשזה מופר, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, אני מתפרקת...

ההצעה שלה הייתה מטורפת מספיק כדי שלא אוכל לסרב לה.
הרגשתי עייפה וחלשה יותר מהרגיל, אבל התלהבתי. התאים לי לא ללכת לעבודה, התאים לי לעשות משהו שאולי יישאר בזכרוני כחוויה מיוחדת. קמתי, התקלחתי, התכוננתי ויצאתי.
כשהגעתי לשם היא הייתה בשיחה שבדיעבד הסתברה להיות השיחה עם האקס.
היא הציעה לי את הידיד שלה שיעסיק אותי בנתיים, והוא היה ממש סבבה, אבל אני לאט לאט איבדתי את סבלנותי ואת ההתלהבות ואת החשק. היה לי קר והרגשתי איך אני לאט לאט נחלשת עוד ועוד...
אחרי חצי שעה של שיחה הנסיכה הופיעה. עשיתי לה פרצוף. "את לא אוהבת אותי יותר?" היא שאלה. "ברור שאוהבת". "את סולחת לי?". לא יכולתי לענות על זה מיד. עדיין כעסתי. "תראה, היא מהססת" אמרה לידיד שלה. אלף פעם "תודה" אלף פעם "סליחה", נפרדה ממנו והוא נסע.
עלינו אליה הביתה, חדר מבולגן, עיני נחתו על ערימה של תמונות ישנות מתקופת הילדות שלה. הססתי קצת, אח"כ ביקשתי רשות והתחלתי לעבור על התמונות...
ופתאום ראיתי את הילדה הקטנה הזאת, המבולבלת, שחשבתי עליה כל הדרך לשם, אותה אחת שממש רוצה לתקן את יחסיה עם אמא שלה, ולא יודעת איך, זאת שמנסה בכל הכוח לשמח את כולם מסביב, ולא תמיד מצליח לה, והיא מתוסכלת, לא מבינה, היא הרי כל כך מתאמצת, באה עם האנרגיות הכי חיוביות שהיא מצליחה לרכז... איך זה שאין לה שיתוף פעולה מלא... וכל פעם מרגישה שהיא נשארת לגמרי לבד...
לא האמנתי ולא רציתי, אבל הבנתי שאני מרגישה רע. שאני חולה. שזה לא הולך לקרות, לא הלילה. ידעתי שהיא מאוכזבת, ידעתי שהיא מבינה, ידעתי שחשוב לה שארגיש טוב וידעתי שהיא אוהבת אותי כי אני אוהבת אותה.

זאת הייתה נבואה שהגשימה את עצמה, יום למחרת נשארתי בבית... חולה...

מה הטעם בלהלקות את עצמי על מה שכבר קרה? ההחלטה נעשתה, הערב עבר, הגיע יום חדש, מה הפואנטה? אז עשיתי טעות, אז מה? הייתי צריכה לבחור משהו, ובחרתי לצאת. הרגשתי עייפה, אבל לא רציתי לסיים ככה את היום, רציתי להיפגש עם אנשים, לזוז, כל היום רציתי לזוז, והייתי תקועה על החשק הזה שכנראה כבר עבר לי בנתיים.
היו לי כל כך הרבה אופציות, הופעה, מועדון, עוד מועדון, חברות כאלה ואחרות, ועכשיו אני אומרת לעצמי, מה אם הייתי בוחרת אחרת... ומה זה נותן לי? שאני אלמד מזה משהו, לעתיד? רק אם אתן לעצמי ציון על הבחירה שעשיתי, אני אתקדם בחיים? כי זה מה שאני רוצה? ללמוד מזה משהו, איזשהו לקח? ובפעם הבאה לעשות דברים אחרת, איזה שטויות... ואם אתקדם, ואם אלמד, אז מה? רק אז אעריך את עצמי?
ממש עוזר... הלקאה עצמית לצורך הערכה עצמית, מדהים... למה לא פשוט להעריך את עצמי וזהו... יום חדש, תעזבי, תעברי הלאה, לא פלא שהכל דומם, על כל טעות שנעשית אני עושה לעצמי משפט ותמיד יוצאת אשמה, ואיזה משפט... עינויים סיניים אני מעבירה את עצמי, קצת רחמים, אלוהים!!! סה"כ בן אדם, עושים טעויות, קורה...

הצלחתי! הצלחתי 😄 הצלחתי!!!
לא מאמינה שזה קרה. אחרי שגמרתי התחלתי לבכות...
לא התייאשתי, לא וויתרתי, האמנתי. כל כך רציתי...
רציתי לדעת שאני יכולה, שאני יכולה להיות נורמלית, שאפשר גם אחרת.
תודה. תודה שהסבת את תשומת ליבי, תודה שדחפת לי את זה בכוח, אין לי מושג איך לא התנגדתי, אני כל כך רגילה להתנגד לכל הקביעות האלה. תסתכלי מה את עושה, תראי איך את חיה. זה בד"כ מעלה בי אנטגוניזם נוראי. איך גרמת לי להאמין? איך עשית את זה? למה אתה כן, מה הסוד? איך זה חילחל? אני לא מבינה.
אני יכולה להיות נורמלית 😄 חופשיה... זה כל כך מרגיע...
תודה! אני לגמרי לא מבינה....

אמרת בלוג, יהיה בלוג. לא משנה את הניק, רוצה את האופציה שתקרא אותי. מקווה שתקרא.

אתמול הצלחתי להרגיש את הקבלה שלי אותי מול בחורה חדשה שאני לא מכירה. נחשפתי, בכיתי, הוצאתי, הקשבתי לאחרים ולעצמי, היה טוב, היה כיף, היה מרגיע, חי, נושם, אמפתי מאוד...