אמנם לא היינו הרבה זמן ביחד, אבל שנה הייתה מספיק זמן כדי לעשות אימפקט.
היום, אחרי שנה, אני עוזבת אותך.
אני לא אשכח את השינויים ואת החוויות שחוויתי כשהייתי בתוכך: לא אשכח את התחושות, הדמעות, מפלי הצחוק, הכאב, הכאב הטוב, החולשה, החוזקה, הייאוש והתקווה, השמחה, הפחד והאושר שהרגשתי.
אם אני מביטה אחורה לשנה האחרונה העמוסה שעברתי, אני יכולה להביט בגאווה, לספור את הצלקות שהתקופות הללו השאירו בי, ולדעת שבלי השנה האחרונה לא הייתי מה שאני עכשיו.
נשיקה אחרי מכה, ליטוף אחרי נשיכה, עברה עליי שנה עמוסה כל כך...
לא אשכח את הארון הגדול שלך. ארון קיר ישן בעל ידיות יציבות מספיק כדי שהאדון שלי יוכל לקשור אותי אליו כהלכה, כפי שהוא רוצה, כמו בובת חוטים...
למען האמת, אני סוברת שהארון זה אחד הדברים המשמעותיים שאני אתגעגע בך, בית יקר שלי...
הולכת לקראת דרך חדשה, אני עם עצמי. נפרדת מהחברים הכי טובים ששימשו כשותפים, כל אחד מתפצל לדרכו.
ואני מאושרת. מאושרת כי תהיה לי פינה יפה ושקטה משלי, שאוכל לגנוח בה כמה שרק ארצה, שאוכל להסתובב בה עירומה כראות נפשי, שתישאר נקייה כשאנקה (בכל זאת, לגור עם שני בנים), שאוכל להקשר למיטה החדשה שלי (למיטה הקודמת לא היו אפילו רגליים, זו הייתה קופסת עץ פשוטה!), שאוכל לקבל בה הצלפות רועשות ללא חשש מאוזניים וניליות.
אני מאושרת, מהחדר האינטימי והחדש שלי.
לפני 14 שנים. 25 ביולי 2010 בשעה 19:42
