ונטילציה זוגית!

לעיתים יש בי דחף מטורף לשלוח לך הודעה לפון
כשמרגיש לי בפנים מאוד...
ובמידה ולא הגבת-
אני מבלה את שארית היום בתהייה האם ההודעה נפלה לעיניים הלא נכונות...
כמה שאני כועסת על עצמי על שעשיתי טעות טיפשית שכזו ומבטיחה שלעולם לא שוב...
עד שמרגיש בתוכי כל-כך שפשוט חייבת לומר!

[b]

עברו 130 יום
וכאילו נצח...

לעיתים מרפה המחשבה
ואז שוב נאחזת חזק חזק...

היית חושבת שזה יפסיק לכאוב,
או לפחות יכאב פחות...

אוהבת עדיין...
אוהבת למרות...
אוהבת כל-כך...

[b]

למה יש לי תחושה,
שלו הייתי אומרת
שרוצה לשמוע אותך,
או כמהה לגופך,
הייתי מקבלת מהר מאוד תשובה....!?

אחד עשר חודשים,
מתוכם 9 אינטנסיביים מאוד,
פתוחים,
כנים,
אמיתיים...

וחודשיים אחרונים
מתחמקים,
נמנעים,
ממילים,
ממגעים...

חודשיים בהם אתה טוען שכלום לא השתנה
ועדיין...

כל-כך הרבה אחרת...
[b]

הפתעתי,
הגעתי,
כל-כך ציפיתי,
כל-כך רציתי,
אותך,
אותנו...

לא האמנתי שתתן לי ללכת בלי חיבוק,
כשהכמיהה 'לנו' עצומה כל-כך...

הופתעתי,
הלכתי
אבל עדיין מצפה,
עדיין רוצה,
אותך,
אותנו...

[b]

סוף שבוע של שיחות אינספור,
סוף שבוע של קבלת החלטות,
טובות?
רעות?
נכונות?
לי?
לנו?
סוף שבוע עמוס רגשות אמביוולנטים,
סוף שבוע של אהבה עצומה לאיש שלצידי,
של געגועים לאיש שהתרחק שנות אור ממני...

החלטות לאפשר זה לזו...

והייתי מוותרת על הכל,
בשניה, מבלי להסס,
לו הייתי יודעת שאתה פה לצידי,
לו היית מרגיש בתוכי כמו שהיינו שנה פחות חודש...
יודעת שזה אפשרי עכשיו יותר מתמיד,
יודעת שהזמן בשל יותר לקבלה, להבנה...

וכל-כך, כל-כך רוצה...


כי אלפי ידיים לא ייגעו בי כמו שנגעת אתה בנשמתי...

זו היתה שבת נפלאה,
זוגית,
אינטימית משהו,
אוהבת,
עוטפת...

זו היתה שבת נפלאה,
של תהליך זוגי,
של שיחות אמת,
של רגשות...

זו היתה שבת נפלאה,
של מחשבות,
עלינו,
עליהם...

זו היתה שבת נפלאה,
בה היה לי רגע קט
של צעידה בדד,
ובאותו הרגע הבליחה מחשבה
עליו,
על הגעגוע,
על הכמיהה לחיבוקו...

זו היתה שבת נפלאה,
בו איפשרתי למחשבה
לשהות במוחי למס' שניות
ואז לצאת ממנו אחר כבוד...

כי זו היתה שבת נפלאה!!!


ועדיין הגעגוע עצום,
הכמיהה אינה קהה,
האהבה והעוצמה אין סופיות...


[b]

היום זה היום,
המכתב שנישלח לפני יומיים אמור להגיע
ואני מלאת חששות...
רוצה שיבין נכון,
שידע עד כמה אוהבת,
שיצליח לראות את הדברים מנק' המבט שלי,
שיצליח לנסות להבין...

חופרת בתוככי נישמתי,
מנסה להבין,
איך זה
שאני
שתמיד הייתי נגד בגידות,
תמיד אמרתי שהבחירה ביד הבוגד/ת...
אני,
שלצידי איש מדהים שאוהבת עד מאוד
וילדות מדהימות...
איך, לעזאזל, אני איפשרתי לליבי לבגוד בי...!?
איך איפשרתי לו להתאהב ...

אבל איך יכולתי שלא?!
איך יכולתי לעמוד למול האחד שמשך אותי מתהום הנשייה?
איך יכולתי לעמוד למול האחד שנגע בכל-כך הרבה חלקים מנשמתי?
למול אמת שהרגישה לי כל- כך נכונה?

מחכה שהמכתב כבר יגיע,
צריכה שהשלב הזה יהיה מאחורינו...
מרגישה כאילו עומדת בפני צומת T
וצריכה לבחור בין להמשיך בדרך שעמלתי עליה כל-כך בשנה האחרונה
לבין לחזור לאחור,
להיאטם,
לבנות שוב חומות,
ולו רק בכדי שלא לכאוב עוצמות כאלו שוב לעולם...

רוצה להאמין שהתשובה תהיה בידי בקרוב...
[b]

(מתנצלת מראש, מודעת לכך שהפוסט מעט מבולגן ובלי רצף... די משקף אותי בתקופה האחרונה...)

למה כל מילה שהוא אומר לאחרונה מכאיבה...
גם כשאומר שממש לא התכוון למשו כזה,
גם כשיודעת שלא התכוון?

יודעת שהכל יחזור למסלולו לאחר חיבוק אחד ארוך, אמיתי...
אבל החיבוק הזה לא מגיע...

[b]

ברגע קט של אי שפיות
החלטתי לחשוף הכל
והוא בחר שלא להגיב...

אז היום החלטתי שלא להותיר ברירות
ועשיתי מה שמזמן כבר לא...
כתבתי לו מכתב
שמכיל אולי רק רבעון קטן מכל מה שחשה,
כי המילים שצפו, קצפו והנייר היה קטן מלהכיל,
כל כמויות הנייר שהיו בסביבתי היו קטנים מלהכיל את כל האמוציות...

באילו מילים בוחרים להשתמש בכדי להביע-
את גודל הכאב?
את עוצמת הפגיעה?
את העלבון מההתעלמות?
את הגעגועים למה שיודעים להיות זה עבור זו?
את הכמיהה לחיבוק המוכר?
את האהבה האינסופית לאיש ולחיבור?

על כמה עמודים יהיה נכון לשטוח את כל הרגשות?

כל-כך הרבה שאלות...

אבל כתבתי רק מעט מכל אלו
וחוששת שלא יעבור,
חוששת שיתפרש לא נכון...
לא מדובר באולטימטום!
מדובר בצורך קיומי!
צריכה את ההחלטה לכאן או לכאן,
יודעת שאכאב עד לבלי שיעור חלק מההחלטות שאפשרי שתתקבלנה
אך מוכנה להן...
חושבת שכן לפחות...

ולו רק משום האהבה הזו-
שבוחרת לשחרר (אם וכאשר ובכאב אינסופי) את שאהבה נפשי...
את האחד שנכנס למקומות בליבי שלא היו מעולם פתוחים לקהל,
את האחד שמילא עד אפס מקום את כל החללים שמעולם לא ידעתי שריקים בי...

אבל לא באמת,
לא עדיין,
רק אם וכאשר...

ועד אז רוצה לומר וחושבת שלעולם לא באמת יידע עד כמה-

אוהבת אותך יקר שלי,
עד אין קץ,
עד אינסוף...
ונראה שאוהב לעולם!!!
[b]

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
לרגעים מרפה ולרגעים מקרבת מהר וקרוב גם את שלא ודאי שרוצה להתקרב...

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אחרי שכבר הבטחתי לא מעט פעמים ש'לא' בתקופה האחרונה....

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אני, ששנים של בניית הגנות הוסרו והסרתן היטיבה עימי...

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אני, שחוסרן של אותן הגנות הוא שמאפשר לכאב לחדור את עורי...

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אני, שקירבה אמיתית היא דבר נדיר אצלי...

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אני, שבחרתי לאפשר לך להתקרב עד לעומק ניבכי נישמתי...

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אני, שאיפשרתי לך לקלוף מעליי כל מחסום שהעמדתי...

למה אני עושה לעצמי את זה בכל פעם מחדש?!
אני, שמרגישה כעת כל-כך בנפש עירומה למולך...

איך נתתי לזה לקרות שוב ושוב!?
למה לא מצליחה להרפות מעוצמות שנראה שכבר לא קיימות בנו?!
למה מאפשרת לעצמי להמשיך ולחשוף ולכאוב...!?
למה לא מצליחה לעכל, שכנראה הדברים השתנו עבורך, שמבחינתך פג הקסם...?!

למה!?!?!?!?
כל-כך הרבה שאלות
ואין לי תשובות בתוכי
ואין אחר שיענה מלבדי...

[b][b]