ונטילציה זוגית!

מה הסיכוי שמיקריות היא זו שהפגישה בינינו?

אמנם מטרת היותנו שם היתה זהה,
ועדיין, נתוני הפתיחה כה שונים ומנוגדים.

שני אנשים שבמצב רגיל כנראה היו זוכים, במקרה הטוב, בהתעלמות.
שני אנשים שבאים מרקעים כה שונים.
שני אנשים שמגיעים מעולמות כה שונים.
שני אנשים שהמרחק בינם כה גדול, אך למדו לצמצמם ולהקטין אותו.

האם זו מיקריות כאשר שניים, כזרים, צופים באותה תופעה?
האם זו מיקריות כאשר פתאום בחשיכה באמצע הרעש וההמולה נשמעת השאלה "ראית?" כאילו נלחשה באוזן?
האם זו מיקריות כאשר שניים ככה נפגשים והכימיה היא כה טובה, כה מושלמת, כמו אצבעות שלובות?

שאלתי את עצמי הרבה את השאלות הללו, והגעתי לאותה מסקנה כל פעם. לא איש מאמין אנוכי אך אין לי שום צל של ספק כי מיקריות לא היתה פה.

למרות נתוני הפתיחה, למרות השוני, למרות המרחק, הכימיה היא מושלמת, והיא ככה כבר תקופה לא קצרה.
בטוח אני שרק טוב ייצא מזה, כי אחרת אין הסבר לזה.
בטוח אני שרק טוב ייצא מזה, כי אחרת אין הסבר לכך ששרדנו משברים די עמוקים בתקופה כה קצרה,
ויצאנו מהם רק מחוזקים יותר, בטוחים יותר, מחוברים יותר.
בטוח אני שרק טוב ייצא מזה כי לא ייתכן ששני אנשים שכה מתאימים, שכה משלימים אחד את השניה,
שכה משתלבים אחד בחיי השניה, ייפגשו רק בשביל לגרום לכאב וסבל.

[color=red]לא איש מאמין אנוכי, אך כאן אני לא רואה מיקריות.[/color]

שמעתי אותך היום.
שמעתי אותך ודי הופתעתי.
שמעתי אותך כשהגל שטף אותי, הניף אותי.....
שמעתי אותך כשהגל שטף אותך, הניף אותך......

שמעתי אותך ותחושת הריחוף נשארה עוד זמן רב
אחרי שהגל כבר חלף.... אחרי שהלכת.....

הרגשתי כאיש השוכב על פני המים, והים קצת גבוה.
הרגשתי כאיש השוכב על פני המים וכל גופו רפוי,
מתמכר לנשימה... ממלא ריאותיו...
מנקה את ראשו מהמחשבות הרבות
ונשאר אך ורק עם החשובות ביותר

עם אותה מחשבה אחת....
על אותה אחת ויחידה שלו....

ריח התשוקה באויר,
המבט החודר,
המגע המאופק
שאומר שכבר כלכך רוצה...

ולאט החומות מוסרות
וגופי מתמכר לנעים הזה
אך מוחי ממש לא שם.
ראשי קודח במחשבה
איך ייתכן שזה קרה
שאני שם איתך
כשאמורה להיות איתו,
כלכך איתו!
בליבי אני הרי עדיין שם, איתו!
לעולם אהיה שם, איתו!

כנראה שלעולם לא אצליח להעניק לך את שמחפש,
אתה רק ממלא חלל, עדיף לך שתתייאש...


[b]

המגע שלך
הנעים הזה,
הרך, המלטף...

המבט שלך
המכיל הזה,
החודר, העוטף...

הקול שלך
המרגיע הזה,
המצטלטל, החוטף...

המלטף את פניי, את עורי,
העוטף את גופי, את היותי,
החוטף את ליבי, את נישמתי...

מתגעגעת לתחושת היותנו כלכך, מתגעגעת עדיין
'לעד' ועוד יום!

[b]

במצב תקין, אני אמורה לחוש את נשימותיך באוזני,
במצב תקין, אני רוצה לנשום את נשימותיך ובכך לאפשר לך להינות לגמרי מהפורקן שלך,
במצב תקין, אני רוצה שתאפשר לעצמך להרגיש משוחרר,
להרפות מהאיפוק,
לשחרר את כל מה שבך...

במצב תקין, אני פה לצידך, מכילה אותך, חובקת חזק לאחר הגל הגדול ששוטף אותך,
במצב תקין, מסדירים יחד נשימותינו,
במצב תקין, לאחר כל הקולות,
נרגעים מעט,
לאט,
לפני בואו של גל נוסף לשטוף אותנו...




[b]

מצטער כל כך על אותם ימים (130 במספר).
מצטער כל כך על אותם מלים של נאמרו.
מצטער כל כך על הסבל שנגרם.
מצטער כל כך שלא קראתי, שלא הקשבתי, שלא הגבתי.

רוצה ללמוד מכל מה שהיה.
רוצה ללמוד מכל מה שלא היה.

היום, אחרי הימים הקשים הללו, אנו נמצאים במקום אחר.
מקום אמיתי יותר, פתוח יותר,
מקום שבו התוודענו לעוצמות חדשות שביננו, עוצמות ברמות שכבר לא חשבתי שאפשריות.
מקום שבו התוודענו לכמיהות שלנו, כמיהות אשר נבנו עם הזמן, אמיתיות.
כמיהות אשר הפנמנו בתוכנו מתוך מחשבה שנוכל להן, וכעת הן מתפרצות.

היום, לאחר שהגענו למקום הזה, נמצא את הדרך הנכונה לעשות זאת.
היום, לאחר שהגענו למקום הזה, נמצא את המהירות הנכונה לעשות את הדרך הזו.
היום, לאחר שהגענו למקום הזה, בטוח אני שנועדנו,
ולכן, היום, לאחר שהגענו למקום הזה, בטוח אני יותר מתמיד, כי אני ואת, יפתי, זה לעד!
ותיראי שהזמן ילמדך....

קראת לזה 'דייט', כמה הזוי...
אני רואה את ריכבך ממתין מתחת לביתי וליבי משלש קיצבו (שבין כה היה מוכפל כל אותו אחה"צ),
אני נכנסת לרכב, מעיפה בך מבט ואתה כולך מחוייך,
עדיין מאופקים, קרוב ומוכר מידי,
מתרחקים מעט, אני מרגישה את מבטיך חודרים את לחיי,
רואה אותך בזוית העין וממעטת להביט ישירות כי יודעת כמה אתקשה שלא לנשק עדיין...
מדהים אותי איך אתה נראה כלכך קורן, כמו נורת פלורסנט, הפנים שלך זורחות וזה עושה לי כלכך נעים בפנים!
ממשיכים לנסוע, כבר אוחזים מעט ידיים, מלטפים מעט, ומרגיש לי כלכך מאופק, כלכך כמהה...וכבר אין סבלנות!
אנחנו כבר מספיק רחוקים, אתה מניח יד על ירכי ומלטף ורגלי כמו נמסה מהמגע שלך דרך הג'ינס...
אני מסירה סנדלים ומקפלת רגל אחת על מושבי, מרגישה לי בנח ואתה, לצידי, לא מרפה מהחיוך לרגע...
אני תוהה לעצמי אם אתה מבחין בפניי עד כמה אני מתרגשת מהערב שצפוי לנו כי אמנם כבר היו לנו מליוני חיבוקים קטנים ומילים שמנסות לתאר עד כמה ואפילו היו כמה נשיקות קטנות... אבל מעולם לא כך, לא כשהכל בכנות מדהימה שכזו, לא כששנינו בוחרים לדבר, בוחרים לשתף במה שבפנים, בוחרים להציף רגשות שקיימים בנו כבר זמן רב, רגשות שניסינו לרסן, ניסינו לשלוט בהם ללא הצלחה...
תמיד היינו אמיתיים זה עם זו, תמיד דיברנו על הכל... על הכל מלבד עלינו, מלבד הרגשות העצומים שניבנים בתוכינו...
הערב הזה הולך להיות שונה-
ערב שכולו שלנו ובשבילנו, ערב של אמת, ערב של מילים, ערב של מגע שכלכך צמאים לו כבר הרבה זמן, הרבה מידי זמן...
לא יכולתי לתכנן את הערב הזה טוב יותר, הכל היה בדיוק נכון-
מגיעים לטיילת הכאמל שכלכך אוהבת, מחליטים שלא לשבת בשום מקום, קונים שתייה ומטיילים לנו, לאט לאט מתרחקים מתקרבים,
מתרחקים מההמון שמציף את הטיילת למול מסכי הענק, מתקרבים זה לזו...
אנחנו כבר ממש רחוקים, מהלכים על חול הים הרטוב עד שאתה עוצר אותי בנק' כלשהי ומחבק אותי חזק אליך ועם כמה שהחיבוק מועך ומקשה על הנשימה כך בדיוק הוא ממלא אותי באויר, בחמצן... כמה התגעגעתי אליך, כמה צריכה את היחד שלנו...
כמה עברתי בחודשים האחרונים ולא יכולתי לשתף...

מקרבים שפתיים ומתנשקים וכאילו הגוף יוכל להסתדר בלי אויר כי אסור להפסיק... כי כלכך רצינו וחיכינו לזה בדיוק!
ובשניות של חוסר שליטה על כמיהה עצומה לשוני בוחרת להינתק משפתותיך ולטייל לה על צווארך, על אוזנך ולחזור לשפתיך, ללטף אותן סביב בלשוני, ללטף את לשונך...
והידיים גם הן, אינן יודעות מנוח, מלטפות רכות, מחבקות חזק, רוצות להספיק ולספוג כמה שיותר מגע כי הזמן הולך ומתקצר...
כי היינו נישארים כך כל הלילה לו יכולנו, אבל נכון היה שלא...
כי אמרנו לאט, לאט, בשבילנו, בשבילו (הכי חשוב בשבילו),
כי כלכך הרבה אמוציות צריך שיפרצו לאט, שלא יתפוצץ לנו הכל בפנים...

ובדרכינו חזרה, מרגישה עוד יותר בנח, חולצת סנדליי, נישענת על הדלת ומניחה כפותיי על ירכיך בעודך נוהג, תוך כדי עושה טלפון קצר, מנסה להתרכז במילים שנאמרות לי אבל אתה בוחר בדיוק אז ליטול כף רגלי בידך, לקרבה לפיך ולתת דרור ללשונך... ואני יוצאת מאיזון והמילים כאילו כבר לא נאמרות בעברית ולא נהוג בהן שום הגיון, אני נועצת בך מבט חד שתפסיק (ולא באמת רוצה שתפסיק), חייבת להתרכז בשיחה לרגע! מסיימת את השיחה ואנחנו כבר קרובים חזרה לביתי, עצוב על שניפרדים, על שניגמר לנו הערב, אבל מחליטים להיות מאושרים על מה שהותר לנו, על כל החופש שמתאפשר, גם אם הוא לאט ומעט... זה תמיד יהיה הרבה מעבר למה שציפינו אי פעם!

זו רק ההתחלה, יקר שלי (או שמא לומר 'שרק שלי'),
לאט, לאט, (אומרת לך ומשננת בעיקר לעצמי!) אהוב יקר...
זכינו כלכך, שנינו, כל שנותר כעת הוא לחפש את הנוסחא הנכונה להתנהל...


[b]

להניח כף ידי על חזך,
לנשום את נשימותיך.

להניח אפי על צווארך,
להסניף עמוק ריחותיך.

להניח אוזני על ליבך,
להתמכר לקצב פעימותיך.

להניח שפה על שפה,
לטעום לראשונה טעמיך.

לעצום את העיניים,
לעצור את גלגלי המח,
פשוט להיות...
[b]

יש רגעים נדירים

בהם גלגלי המח

מצליחים כמעט להיעצר,

ולהתמכר לתחושה

של מגעך על גופי,

של ליטופים ארוכים,

של חום גופך על שלי,

של היותנו,

בפשטות,

באמת,

בשיתוף...

להתמכר למחשבות

על כל מה שרוצים להיות זה לזו,

על כל מה שרוצים להגשים ולחוות,

על כל מה שרוצים עוד לטעום...

וכל זאת עוד טרם היינו באמת,

טרם נגענו,

טרם הרחנו,

טרם נשמנו

זה את זו....


[b]

כל-כך הרבה מילים נאמרו בימים האחרונים,
כל-כך הרבה כמיהות נחשפו,
כמיהות שידענו מראש ולא העזנו לדבר בהן בקול,
לא העזנו לדבר בהן בכלל...

כל-כך הרבה מילים נאמרו בימים האחרונים,
כל-כך הרבה תחושות שהתעצמו בנו עם הזמן,
תחושות שנובעות מעוצמת החיבור,
חיבור שאת פשר עוצמתו כנראה לא נבין לעולם...

כל-כך הרבה מילים נאמרו בימים האחרונים,
כל-כך הרבה דברים שעברנו כל אחד בעולמו,
בעולמו ועדיין כל-כך בעולמנו,
כי אמרנו 'לעד' ותמיד נהיה...

כל-כך הרבה מילים נאמרו בימים האחרונים
ואני לא מצליחה להימנע מן המחשבה-
כמה מהן כנות לגמרי, מוחלטות, אמיתיות?!
ואם כן, אז איך שבכזו קלות היית מוכן לוותר...

פעם אמרת
וכמו תמיד, גם היום,
מסרבת להאמין שאלו 'רק' מילים!
ועדיין צריכה שתוכיח לי אחרת!!!


[b]

*יודעת שחשבת על טובתי, יקר שלי,
דע תמיד כי טובתי היא לדבר ולשתף בתחושות
לעולם לא לקבל החלטות עבורי!!!