קראת לזה 'דייט', כמה הזוי...
אני רואה את ריכבך ממתין מתחת לביתי וליבי משלש קיצבו (שבין כה היה מוכפל כל אותו אחה"צ),
אני נכנסת לרכב, מעיפה בך מבט ואתה כולך מחוייך,
עדיין מאופקים, קרוב ומוכר מידי,
מתרחקים מעט, אני מרגישה את מבטיך חודרים את לחיי,
רואה אותך בזוית העין וממעטת להביט ישירות כי יודעת כמה אתקשה שלא לנשק עדיין...
מדהים אותי איך אתה נראה כלכך קורן, כמו נורת פלורסנט, הפנים שלך זורחות וזה עושה לי כלכך נעים בפנים!
ממשיכים לנסוע, כבר אוחזים מעט ידיים, מלטפים מעט, ומרגיש לי כלכך מאופק, כלכך כמהה...וכבר אין סבלנות!
אנחנו כבר מספיק רחוקים, אתה מניח יד על ירכי ומלטף ורגלי כמו נמסה מהמגע שלך דרך הג'ינס...
אני מסירה סנדלים ומקפלת רגל אחת על מושבי, מרגישה לי בנח ואתה, לצידי, לא מרפה מהחיוך לרגע...
אני תוהה לעצמי אם אתה מבחין בפניי עד כמה אני מתרגשת מהערב שצפוי לנו כי אמנם כבר היו לנו מליוני חיבוקים קטנים ומילים שמנסות לתאר עד כמה ואפילו היו כמה נשיקות קטנות... אבל מעולם לא כך, לא כשהכל בכנות מדהימה שכזו, לא כששנינו בוחרים לדבר, בוחרים לשתף במה שבפנים, בוחרים להציף רגשות שקיימים בנו כבר זמן רב, רגשות שניסינו לרסן, ניסינו לשלוט בהם ללא הצלחה...
תמיד היינו אמיתיים זה עם זו, תמיד דיברנו על הכל... על הכל מלבד עלינו, מלבד הרגשות העצומים שניבנים בתוכינו...
הערב הזה הולך להיות שונה-
ערב שכולו שלנו ובשבילנו, ערב של אמת, ערב של מילים, ערב של מגע שכלכך צמאים לו כבר הרבה זמן, הרבה מידי זמן...
לא יכולתי לתכנן את הערב הזה טוב יותר, הכל היה בדיוק נכון-
מגיעים לטיילת הכאמל שכלכך אוהבת, מחליטים שלא לשבת בשום מקום, קונים שתייה ומטיילים לנו, לאט לאט מתרחקים מתקרבים,
מתרחקים מההמון שמציף את הטיילת למול מסכי הענק, מתקרבים זה לזו...
אנחנו כבר ממש רחוקים, מהלכים על חול הים הרטוב עד שאתה עוצר אותי בנק' כלשהי ומחבק אותי חזק אליך ועם כמה שהחיבוק מועך ומקשה על הנשימה כך בדיוק הוא ממלא אותי באויר, בחמצן... כמה התגעגעתי אליך, כמה צריכה את היחד שלנו...
כמה עברתי בחודשים האחרונים ולא יכולתי לשתף...
מקרבים שפתיים ומתנשקים וכאילו הגוף יוכל להסתדר בלי אויר כי אסור להפסיק... כי כלכך רצינו וחיכינו לזה בדיוק!
ובשניות של חוסר שליטה על כמיהה עצומה לשוני בוחרת להינתק משפתותיך ולטייל לה על צווארך, על אוזנך ולחזור לשפתיך, ללטף אותן סביב בלשוני, ללטף את לשונך...
והידיים גם הן, אינן יודעות מנוח, מלטפות רכות, מחבקות חזק, רוצות להספיק ולספוג כמה שיותר מגע כי הזמן הולך ומתקצר...
כי היינו נישארים כך כל הלילה לו יכולנו, אבל נכון היה שלא...
כי אמרנו לאט, לאט, בשבילנו, בשבילו (הכי חשוב בשבילו),
כי כלכך הרבה אמוציות צריך שיפרצו לאט, שלא יתפוצץ לנו הכל בפנים...
ובדרכינו חזרה, מרגישה עוד יותר בנח, חולצת סנדליי, נישענת על הדלת ומניחה כפותיי על ירכיך בעודך נוהג, תוך כדי עושה טלפון קצר, מנסה להתרכז במילים שנאמרות לי אבל אתה בוחר בדיוק אז ליטול כף רגלי בידך, לקרבה לפיך ולתת דרור ללשונך... ואני יוצאת מאיזון והמילים כאילו כבר לא נאמרות בעברית ולא נהוג בהן שום הגיון, אני נועצת בך מבט חד שתפסיק (ולא באמת רוצה שתפסיק), חייבת להתרכז בשיחה לרגע! מסיימת את השיחה ואנחנו כבר קרובים חזרה לביתי, עצוב על שניפרדים, על שניגמר לנו הערב, אבל מחליטים להיות מאושרים על מה שהותר לנו, על כל החופש שמתאפשר, גם אם הוא לאט ומעט... זה תמיד יהיה הרבה מעבר למה שציפינו אי פעם!
זו רק ההתחלה, יקר שלי (או שמא לומר 'שרק שלי'),
לאט, לאט, (אומרת לך ומשננת בעיקר לעצמי!) אהוב יקר...
זכינו כלכך, שנינו, כל שנותר כעת הוא לחפש את הנוסחא הנכונה להתנהל...
[b]
לפני 14 שנים. 8 ביולי 2010 בשעה 9:30