לפני 14 שנים. 5 באוקטובר 2010 בשעה 16:09
שלשום,
כמו הרבה דברים בינינו גם שלשום היה הזוי וחלומי.
בתחילתו היה נראה כי יהיה זה יום קשה וקודר, יום מלא געגועים לא ממושים, יום שהתחיל עם אכזבה גדולה וחוסר מנוחה.
זה החל כשהוא שאל בלב שלם האם את נוסעת, המשיך כשהחלטתי להפסיק להחליט בשבילך והסתיים כשאת מחליטה שהכל שווה גם אם מדובר בפרק זמן קצר. התניתי את הגעתך בשני תנאים, ומצאתי את עצמי כמה שעות אחכ אוכל את כובעי.
כשהבנתי שאת רצינית ובדרך המחשבות החלו להתרוצץ בלי הרף. מה נעשה? לאן אקח אותך? איך אחבק אותך כשאני אחרי יום עבודה קשה?לאן אפשר ללכת כדי שהמגע יהיה מתאים ללאחר יום עבודה? ( מי היה מאמין שההיפך הוא שיקרה..).
תמיד אמרתי שאת ראויה ליותר. אך לא מצאתי את הפתרון המתאים, את המקום הנאות שיכיל את תשוקותינו לראשונה. בהחלטה ריגעית ומהירה עשיתי חיפוש אחר חלל שיהיה שלנו לשעות ספורות, במהירות חלפו תמונות והתחלפו המקומות עד אשר נפלה החלטה, הרי לא ייתכן שאתן לך לנשק אותי לפני שארגיש מוכן וראוי.
ראיתיך חוצה בשמלה לבנה ויפה, נכנסת לריכבי. הריח המשכר, המגע הרך, הנעים והמלטף. כל הדרך ליטפנו.
פעם ראשונה מאז השינוי שאנו לבד בחלל משלנו, בלי אנשים מסביב, בלי מכוניות חולפות.
אני מכין לך כוס תה, בהיר כמו שאת אוהבת, ולפתע מרגיש את זרועותיך מחבקות אותי מאחור. כולי מתרגש, נדרך. כל נים מנימי גופי מתרגש מעצם המגע, מעצם הסיטואציה.
נשכבים על המיטה, מתנשקים, מלטפים ובעיקר מחבקים.
את מתיישבת מעליי, מורידה את חולצתי ועוטפת את ראשי בה, אני נדרך, מצפה...נשימתי מתקצרת ואני חש את לשונך, את נשיכותיך העדינות על פיטמותיי שהפכו ונהיו שלך. את מתיישרת, פותחת את חגורתי ואת מכנסיי ואומרת לי " הנה קידמתי אותך צעד למקלחת".
אני נכנס להתקלח והוילון באורך של מטר בקושי מסתיר. אני כל הזמן מביט, חושש שתציצי, חושש שתתאכזבי...
לאחר המקלחת אני יוצא כשרק מגבת קשורה למותניי, את נשכבת על הבטן ואני פותח את שמלתך ומעסה את גבך....
כשאני גומר לעסותך, את עדין על בטנך, אני לוקח את כפות רגליך בידיי ומנשק ומוצץ את אצבעותיך, את כפות רגליך ומביט בעיניך תוך כדי, מביט בך מהמראה.
לאחר זמן נשכבתי על הגב ואת יושבת מעליי,שואלת אותי מה עובר בראשי ואני מראה לך.אני זוחל ונשכב מתחת למפשעתך, מלקק את מקדשך, ואת מתבוננת עליי מלמעלה. נשענת על הקיר, נהנית. ואז את נשענת עם גופך לאחור, שולחת יד ופותחת את המגבת אשר עדיין קשורה סביב מותניי. אני חש, לראשונה את מגעך על איברי, על אשכיי. את מועכת אותם ואני כל כך נהנה...
מאותו רגע הכל עדיין מבולבל אצלי, עדיין חלומי. לא זוכר את הסדר אך זוכר שהייתי בחלום, לשונות נפגשו, מגעים ראשונים שנגעו, חיבוקים, ליטופים, רגליים משתלבות, חדירות...שניים...שלוש....
אני מגיע כשאת בתוכי, את מחבקת אותי, לא חוששת..
נרגעים, נהנים.המראה שמולנו, את על צידך הימני ואני מאחוריך, על צידי הימני גם כן ורגלי השמאלית על רגליך.
אני לוחש לאוזנך השמאלית ותוך כדי מלטף, מסתכל...
לוחש לך עד כמה שאת יפה, עד כמה שאת סקסית, עד כמה שאני שמח לגעת, ללטף, ללמוד את גופך.
אנו זורמים לסיבוב נוסף למרות שהזמן מתחיל להתקצר..
אני מלקק אותך ואת נוגעת...
אני מנשקך ופניי רטובים ממך... אנו מגיעים....
מתקלחים מהר, אני מצליח להגניב עוד חיבוק מאחור, מרגיש את מערומיך, מרגישה, אני מקווה, את מערומיי. אין ספק שלו נשארנו שם היינו עושים את הסשן הראשון שלנו שאנו כה מייחלים לו (ראו פוסטים קודמים).
מאז יפתי, עברו כבר כמה ימים. ואני, עדיין בחלום, עדיין באופוריה. כה חששתי מהיום שאחרי, אך מסתבר שלא היה כל מקום לחשש.האהבה התעצמה, הצורך רק גדל, הצורך ליום יום, הצורך לחוות , לשתף.
ולכל אלו מכם שתוהים, הדבר הכי קינקי או ביזארי שהיה זה שלאורך כל הזמן הטלויזיה הית דלוקה מולנו, בחושך, בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק וויילד.
