מורטוריום

שנתיים.
זה לא מעט זמן.

*

אני חושבת על הדרך שעברתי מאז שחלק ממני הפך להיות "בחורה פשוטה".
קרו דברים, אין ספק. אולי קיוויתי שיקרו יותר.

מדי פעם חולפים במוחי אלו שפספסתי בדרך, אלו שנותרו בשבילי סימני שאלה. זה נפל על טיימינג, דינמיקה, המצב רוח שלי באותו רגע. לא תמיד היתה לי סיבה טובה. כמעט תמיד זו הייתי אני, ולא הם. לא פעם כעסתי על עצמי אחר כך, לפני, תוך כדי. לא פעם אני מוצאת את עצמי מתחרטת, דווקא על מה שלא קרה.

*

אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה קורה פה, בכלוב הזה. זאת אומרת, אני מבינה מה קורה פה, אני רק לא מבינה לגמרי איך אני משתלבת.
הכלוב מייצר איזו אשליה שאני מודעת אליה, אבל לא חסינה מפניה. זה מעצבן אותי.

אני תוהה איך נראה הכלוב ממקום מסופק, כשהחיים פחות כאוטיים, פחות ריקניים. מעניין אם גם אז אמשיך לפקוד אותו בכזאת תדירות, או בכלל. מעניין אם יש כזה דבר בכלל "פחות כאוטי", אם אני אדע לזהות "פחות ריקני".

הכל כתוב פה - לבן על גבי שחור, שחור על גבי לבן - והכל גם מוטל בספק. חלום ומציאות, אמת ובדיה, יחד, בערבוביה.
ויש פה כל כך הרבה השלכה. הפרשנות של כל מה שקורה פה כל כך תלויה במה שקורה בפנים. גם הפוסט הזה, בעצם.

עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה - הכל יכול להראות לי אחרת. וכמה מפחידה המחשבה שהכל ישאר כפי שהיה.

*

שנתיים.
זה לא מעט זמן.