מורטוריום

שנתיים.
זה לא מעט זמן.

*

אני חושבת על הדרך שעברתי מאז שחלק ממני הפך להיות "בחורה פשוטה".
קרו דברים, אין ספק. אולי קיוויתי שיקרו יותר.

מדי פעם חולפים במוחי אלו שפספסתי בדרך, אלו שנותרו בשבילי סימני שאלה. זה נפל על טיימינג, דינמיקה, המצב רוח שלי באותו רגע. לא תמיד היתה לי סיבה טובה. כמעט תמיד זו הייתי אני, ולא הם. לא פעם כעסתי על עצמי אחר כך, לפני, תוך כדי. לא פעם אני מוצאת את עצמי מתחרטת, דווקא על מה שלא קרה.

*

אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה קורה פה, בכלוב הזה. זאת אומרת, אני מבינה מה קורה פה, אני רק לא מבינה לגמרי איך אני משתלבת.
הכלוב מייצר איזו אשליה שאני מודעת אליה, אבל לא חסינה מפניה. זה מעצבן אותי.

אני תוהה איך נראה הכלוב ממקום מסופק, כשהחיים פחות כאוטיים, פחות ריקניים. מעניין אם גם אז אמשיך לפקוד אותו בכזאת תדירות, או בכלל. מעניין אם יש כזה דבר בכלל "פחות כאוטי", אם אני אדע לזהות "פחות ריקני".

הכל כתוב פה - לבן על גבי שחור, שחור על גבי לבן - והכל גם מוטל בספק. חלום ומציאות, אמת ובדיה, יחד, בערבוביה.
ויש פה כל כך הרבה השלכה. הפרשנות של כל מה שקורה פה כל כך תלויה במה שקורה בפנים. גם הפוסט הזה, בעצם.

עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה - הכל יכול להראות לי אחרת. וכמה מפחידה המחשבה שהכל ישאר כפי שהיה.

*

שנתיים.
זה לא מעט זמן.

"ואולי זה תמיד ככה בעצם, אולי יותר מלהיב לדמיין את הדברים או לשחזר אותם מאשר לחוות אותם, כי ככה יש שליטה מלאה"

חיי אהבה/ צרויה שלו.
ג'יזס.

מעניין אותי, גם לכם זה קורה?

כי לי זה קורה לא מעט.
אני כותבת בהנחה שאני הולכת לפרסם. ואני משקיעה: אני הופכת מחשבה לפוסט קוהרנטי, מתעכבת על בחירת המילים, מקפידה על ניסוח, פיסוק, ריווח. חוזרת ומתקנת עד שאני שלמה עם התוצאה.
ואז, כשמלאכת הכתיבה נגמרת והפוסט מושלם, אני גונזת. ושומרת במגירה.

משהו במתח הזה - כתיבה לעצמי שמופנית לאחרים (או כתיבה לאחרים שמופנית לעצמי?) מאוד מסקרן אותי.

אז בבקשה, שתפו אותי, גם לכם זה קורה? אשמח אם תאירו את עיני.

משועממת.
יושבת מול המחשב, תוהה מה לעשות עכשיו: עוד פרק של דקסטר, עוד פרק בספר, עוד ג'וינט, עוד פעם להביא ביד.
וגשם, וקר.

אין לי ממש סבלנות לכלום, אבל גם לא מצליחה לקום מהכסא.
מגיעה למסקנה שהלך לי הסטרטר. אין לי כרגע יכולת הנעה.
עוד ערב אבוד.

אז אני עושה את הדבר היחיד שנותר לעשות במצבים כאלה, והוא ללכת למקום שבו קורים הדברים הטובים באמת - הלא הוא הצ'אט של הכלוב.
בבת אחת עשרה ניקים מביעים בי עניין. מאז הגן לא הייתי כזאת מבוקשת.

כצפוי, אני לא מתאכזבת.
נשארתי שם מספיק זמן (משהו כמו 3 דק'. גג.) בשביל שמישהו ישאל אותי אם אני רוצה לראות אותו במצלמה, גומר לעצמו בפנים.

וזה בהחלט הספיק.
עכשיו אני מוכנה ללכת לישון.

"מגיע לך הטוב ביותר. ואל תתפשרי על פחות"
מהיום שנולדתי (פחות או יותר) זו הסיסמה שאמא שלי מטיפה לי. ואני הפנמתי. הרי אמא תמיד צודקת.

מספיק שנים אחר כך, אני כבר יודעת שאמא היתה זו שהתפשרה. שאני- תוצאה של פשרה. ושדרכי - יבוא התיקון המיוחל שלה.
הידיעה לא משנה כלום. המסר חלחל. זו לא טחנת הרוח שלי, שאני נאבקת בה. היא של אמא שלי. ובכל זאת.

**

"האלה שבחוץ" - הם אף פעם לא מספיק טובים בשבילי. אף אחד מהם לא היה מספיק טוב.
והם כולם מה'טובים ביותר'.
אני אחזור על זה, כי זה חשוב: הם כולם מהטובים ביותר.

כן, אתם כבר וודאי מבינים: זה לא הם - זו אני.
לא מתפשרת.
אמא, את יכולה להיות גאה.

**

ובניגוד לבחוץ, שם הם סתם 'הטובים ביותר', פה משהו שונה. בין כל הרעש והצלצולים, מסתתרים פה גם אנשים אחרים. אולי זה הסוד המשותף של כולנו שנותן את הערך המוסף (אני עוד בודקת...).
אז אני סורקת את הפרופילים, את הבלוגים. בסבלנות, ביסודיות. מילה-מילה, אות-אות. מחפשת משהו שימשוך את תשומת לבי, שיעורר בי זיק. של משהו.
'טוב ביותר', אבל עם תוספות. הכי-טוב-ביותר. אחד.

**

וכמו בעולם האמיתי, גם כאן, החורים במסננת צרים-צרים. מעטים הם אלה שעוברים.
מדי פעם ה'משהו' הזה תופס לי את העין. בין-השורות שלו מתכתב עם בין-השורות שלי.
וחולף בי צל מחשבה - הנה. מתחמם.

פעם אחר פעם זה נגמר בזה שאני נזכרת שפה זה העולם הוירטואלי.
שאלו רק מילים, רק אותיות.
ומי ששם אותן שם, מי שחיבר אותן זו לזו, יכול להיות כל כך הרבה דברים כ-ל כ-ך ה-ר-ב-ה ד-ב-ר-י-ם שהם לא 'טוב ביותר', לא הטוב ביותר עבורי לפחות.

ומיד אני מרגישה מובסת.

מבינה (כל פעם מחדש) שזו מלכודת דבש, הוירטואליה הזו.

**

ובכל זאת חוזרת.
מנסה שלא, ומודה בפני עצמי שכן.

ומחכה

ומקווה

**

וקוראת לך שוב: בוא כבר.

אני קמה בבוקר, ומחייכת לעציץ ליד המיטה שלי (הוא לא נוטה לחייך חזרה).

אני מתכרבלת בתוך פוך זוגי, אפילו שקיץ (בעצם - מתכרבלת עם פוך זוגי. זה תיאור יותר נכון. לפעמים גם איזו כרית מצטרפת למסיבה).

חיבוקים עם ידידים, אני מושכת טיפה מעבר לזמן הסביר (הם חברים טובים, אני מניחה שלא איכפת להם).

אני אומרת "אני אוהבת אותך" לבחור מ"ההכנות" במטבח (הוא מגחך אלי בתגובה).

הדבר החם היחיד בין הרגליים שלי, הוא המושב של הקטנוע, שעמד בשמש.
(ואם אנחנו כבר שם, אז היחידה שמלטפת אותי זו הרוח, כשאני נוסעת מספיק מהר).

לפעמים יש לי צורך עז כזה להתקשר ולשתף, או סתם לשמוע מה קורה, או להשמיע. אז אני שולפת את הטלפון מהתיק, מסתכלת עליו רגע, נאנחת (פולניה), ומחזירה אותו חזרה.

פעם הייתי אומרת לילה טוב כל ערב לחברה הכי טובה שלי (מאז שיש לה חבר, גם את זה אין לי).



הייתי משלימה עם הכל, הבעיה היחידה היא שאני מזדקנת...


היה נחמד, אבל נראה לי שמיצינו.

בוא כבר.

אני קשורה.
מרגישה את החבלים סביבי.
הלב דופק בקצב מטורף, הידיים מזיעות. סחרחורת קלה.
"תסתכלי עלי". מסתכלת.
"את סומכת עלי?" כן, לגמרי. מהנהנת קלות.
"לא יקרה לך שום דבר רע, אני מבטיח. אני שומר עליך". אני יודעת. באמת, אני יודעת.
"את מוכנה?". מוכנה. כבר אין דרך חזרה.
"תעשי מה שאני אומר לך"

נשימה עמוקה.
מתחילה.

"תפשקי רגליים" מפשקת.
"עוד. יותר רחב". טוב, אז עוד. מפשקת יותר.
"יופי. עכשיו תשעני אחורה".

לא מסוגלת.

"את בסדר. אני איתך. לאט לאט. יש לנו זמן."
שומעת אותו קצת מרחוק. הלב עושה לי רעש באוזניים.

"את מוכנה?"
חושבת לעצמי: השתגעתי. מה לעזאזל אני עושה פה? מה חשבתי לעצמי? WTF?????
ועונה לעצמי: ידעת למה את נכנסת. את בחרת להיות פה. תתמודדי.

עוד נשימה עמוקה.
כן. אני מוכנה.
מסתכלת לו בעיניים.
מתחילה.
"יופי. טוב מאוד. תמשיכי ככה. יופי."
וגם
"רגל ימין עוד ימינה".
"תשעני עוד אחורה".
"עוד"
"אל תפחדי" (הצחקת אותי)
"עוד"
"עוד".


לאט לאט אני מתמסרת. משחררת.

ופתאום... אני באוויר




ל-א מ-א-מ-י-נ-ה שהצלחתי.
עשיתי זאת.
עוד מחסום נפל...




טיול סנפלינג.
מומלץ בחום.
😄

אני גרה ברחוב קטן ושקט, בקומה שלישית.
מחוץ לחלון שלי יש עץ מכנף גדול.
וליד העץ - ממש בגובה העיניים, יש פנס רחוב, שמאיר את שוליו של העץ.
פרפרי הלילה, מהזווית הזאת, זוהרים גם. הופכים לגחליליות עירוניות.

לפעמים, בסוף היום, אני מסתכלת מהחלון, על הרחוב השקט והעץ המוזהב והפרפרים
ונזכרת, שהאושר נמצא בדברים הקטנים.


וכל מה שצריך לעשות זה לפקוח עיניים.

טוב.
נשמתי. נרגעתי. הסתכלתי מסביב.
תודה למי שתמך ולמי שזז הצידה כדי לעשות לי מקום.


תוהה אם זה בכלל אפשרי למצוא פה את מה שאני מחפשת.

תוהה מה זה בדיוק הדבר שאותו אני מחפשת.

מפחדת מהחופש שהעולם הוירטואלי הזה מציע. כל כך לא צפוי, חמקמק, מתעתע, מסוכן. כל כך... לא בשליטה.
מחייכת לעצמי כשאני מבינה שזו בדיוק הסיבה שהוא כל כך מושך...

הפרדוקס הזה-
מצד אחד - הרצון לאבד שליטה. לגמרי. עד הסוף. רצון להפקיד (או להפקיר?) את גורלי בידיו של מישהו אחר. לשחרר מעצורים, להתעלם מסיכונים, ללכת נגד מה שטבוע בי כל כך עמוק.
מצד שני - ההבנה שאני זו ששולטת באופן שבו זה נעשה. שאין דרך שבה הפנטזיה שקיימת בראש פשוט תתקיים במציאות בדיוק כמו שדמיינתי, ושזה התפקיד שלי למצוא את הכי קרוב שיש.

איך מאבדים שליטה "בשליטה"?

איפה הגשר החמקמק הזה מהדמיון אל המציאות?
ואולי בכלל עדיף לא לחצות אותו?

כבר כמה שנים שאני שאני צופה מהצד.

שומרת על מרחק ביטחון,
מתלבטת אם הרצון אמיתי, אם יש לי אומץ.

ואתמול, החלטתי לעשות צעד. להזיז משהו.

חשבתי, שאני אכנס בשקט.
שאני אוכל לראות קצת יותר טוב, קצת יותר מבפנים.
קצת כמו להכנס לים, אבל רק עם הרגליים, בינתיים...
וכשאני ארגיש מוכנה, אני אשמיע קול (אולי נגיד באיזה לוח) , ואז אולי משהו יקרה.

בכלוב, כנראה, חושבים אחרת.
בכלוב, מסתבר, מי שמהסס - מפספס. מי שלא עט על הטרף - כנראה נשאר רעב.

לא ציפיתי לכמות הפניות,
לא ציפיתי לגל האזהרות,
לא ציפיתי לרמות הגיחוך שכבר הספקתי לראות (ואולי טוב שהבועה התנפצה כל כך מהר)
ולא ציפיתי לאיך שכל זה יגרום לי להרגיש (=הרחק הרחק במקום מתגונן בו כל פעמוני האזהרה מצלצלים בבת אחת).

והסיבה שאני מספרת את כל זה?

כדי לעזור לכם להבין יותר מי אני ומאיפה אני באה.

כי אני מרגישה צורך (טיפשי ומכעיס, אבל קיים) להתנצל שאני לא עונה להודעות, ולהגיד שזה זמני, ובעיקר כי אני מרגישה קצת דחוקה לפינה, ואני צריכה קצת זמן כדי להבין מה קורה.

וכדי שמי שנכנס לפרופיל שלי ולא הבין שאני ל-א מחפשת ילדים ול-א מחפשת עבדים ול-א מחפשת קשר קבוע
וממש אבל ממש ל-א מחפשת שולט "אסרטיבי" שינזוף בי בהודעה שלישית תוך 3 שעות
אולי יקרא את כל זה כאן ויחסוך לכולנו זמן.

נשמע הגיוני?