מורטוריום

"מגיע לך הטוב ביותר. ואל תתפשרי על פחות"
מהיום שנולדתי (פחות או יותר) זו הסיסמה שאמא שלי מטיפה לי. ואני הפנמתי. הרי אמא תמיד צודקת.

מספיק שנים אחר כך, אני כבר יודעת שאמא היתה זו שהתפשרה. שאני- תוצאה של פשרה. ושדרכי - יבוא התיקון המיוחל שלה.
הידיעה לא משנה כלום. המסר חלחל. זו לא טחנת הרוח שלי, שאני נאבקת בה. היא של אמא שלי. ובכל זאת.

**

"האלה שבחוץ" - הם אף פעם לא מספיק טובים בשבילי. אף אחד מהם לא היה מספיק טוב.
והם כולם מה'טובים ביותר'.
אני אחזור על זה, כי זה חשוב: הם כולם מהטובים ביותר.

כן, אתם כבר וודאי מבינים: זה לא הם - זו אני.
לא מתפשרת.
אמא, את יכולה להיות גאה.

**

ובניגוד לבחוץ, שם הם סתם 'הטובים ביותר', פה משהו שונה. בין כל הרעש והצלצולים, מסתתרים פה גם אנשים אחרים. אולי זה הסוד המשותף של כולנו שנותן את הערך המוסף (אני עוד בודקת...).
אז אני סורקת את הפרופילים, את הבלוגים. בסבלנות, ביסודיות. מילה-מילה, אות-אות. מחפשת משהו שימשוך את תשומת לבי, שיעורר בי זיק. של משהו.
'טוב ביותר', אבל עם תוספות. הכי-טוב-ביותר. אחד.

**

וכמו בעולם האמיתי, גם כאן, החורים במסננת צרים-צרים. מעטים הם אלה שעוברים.
מדי פעם ה'משהו' הזה תופס לי את העין. בין-השורות שלו מתכתב עם בין-השורות שלי.
וחולף בי צל מחשבה - הנה. מתחמם.

פעם אחר פעם זה נגמר בזה שאני נזכרת שפה זה העולם הוירטואלי.
שאלו רק מילים, רק אותיות.
ומי ששם אותן שם, מי שחיבר אותן זו לזו, יכול להיות כל כך הרבה דברים כ-ל כ-ך ה-ר-ב-ה ד-ב-ר-י-ם שהם לא 'טוב ביותר', לא הטוב ביותר עבורי לפחות.

ומיד אני מרגישה מובסת.

מבינה (כל פעם מחדש) שזו מלכודת דבש, הוירטואליה הזו.

**

ובכל זאת חוזרת.
מנסה שלא, ומודה בפני עצמי שכן.

ומחכה

ומקווה

**

וקוראת לך שוב: בוא כבר.