מורטוריום

אני קשורה.
מרגישה את החבלים סביבי.
הלב דופק בקצב מטורף, הידיים מזיעות. סחרחורת קלה.
"תסתכלי עלי". מסתכלת.
"את סומכת עלי?" כן, לגמרי. מהנהנת קלות.
"לא יקרה לך שום דבר רע, אני מבטיח. אני שומר עליך". אני יודעת. באמת, אני יודעת.
"את מוכנה?". מוכנה. כבר אין דרך חזרה.
"תעשי מה שאני אומר לך"

נשימה עמוקה.
מתחילה.

"תפשקי רגליים" מפשקת.
"עוד. יותר רחב". טוב, אז עוד. מפשקת יותר.
"יופי. עכשיו תשעני אחורה".

לא מסוגלת.

"את בסדר. אני איתך. לאט לאט. יש לנו זמן."
שומעת אותו קצת מרחוק. הלב עושה לי רעש באוזניים.

"את מוכנה?"
חושבת לעצמי: השתגעתי. מה לעזאזל אני עושה פה? מה חשבתי לעצמי? WTF?????
ועונה לעצמי: ידעת למה את נכנסת. את בחרת להיות פה. תתמודדי.

עוד נשימה עמוקה.
כן. אני מוכנה.
מסתכלת לו בעיניים.
מתחילה.
"יופי. טוב מאוד. תמשיכי ככה. יופי."
וגם
"רגל ימין עוד ימינה".
"תשעני עוד אחורה".
"עוד"
"אל תפחדי" (הצחקת אותי)
"עוד"
"עוד".


לאט לאט אני מתמסרת. משחררת.

ופתאום... אני באוויר




ל-א מ-א-מ-י-נ-ה שהצלחתי.
עשיתי זאת.
עוד מחסום נפל...




טיול סנפלינג.
מומלץ בחום.
😄