טוב.
נשמתי. נרגעתי. הסתכלתי מסביב.
תודה למי שתמך ולמי שזז הצידה כדי לעשות לי מקום.
תוהה אם זה בכלל אפשרי למצוא פה את מה שאני מחפשת.
תוהה מה זה בדיוק הדבר שאותו אני מחפשת.
מפחדת מהחופש שהעולם הוירטואלי הזה מציע. כל כך לא צפוי, חמקמק, מתעתע, מסוכן. כל כך... לא בשליטה.
מחייכת לעצמי כשאני מבינה שזו בדיוק הסיבה שהוא כל כך מושך...
הפרדוקס הזה-
מצד אחד - הרצון לאבד שליטה. לגמרי. עד הסוף. רצון להפקיד (או להפקיר?) את גורלי בידיו של מישהו אחר. לשחרר מעצורים, להתעלם מסיכונים, ללכת נגד מה שטבוע בי כל כך עמוק.
מצד שני - ההבנה שאני זו ששולטת באופן שבו זה נעשה. שאין דרך שבה הפנטזיה שקיימת בראש פשוט תתקיים במציאות בדיוק כמו שדמיינתי, ושזה התפקיד שלי למצוא את הכי קרוב שיש.
איך מאבדים שליטה "בשליטה"?
איפה הגשר החמקמק הזה מהדמיון אל המציאות?
ואולי בכלל עדיף לא לחצות אותו?
לפני 14 שנים. 8 באפריל 2010 בשעה 19:00
