כבר כמה שנים שאני שאני צופה מהצד.
שומרת על מרחק ביטחון,
מתלבטת אם הרצון אמיתי, אם יש לי אומץ.
ואתמול, החלטתי לעשות צעד. להזיז משהו.
חשבתי, שאני אכנס בשקט.
שאני אוכל לראות קצת יותר טוב, קצת יותר מבפנים.
קצת כמו להכנס לים, אבל רק עם הרגליים, בינתיים...
וכשאני ארגיש מוכנה, אני אשמיע קול (אולי נגיד באיזה לוח) , ואז אולי משהו יקרה.
בכלוב, כנראה, חושבים אחרת.
בכלוב, מסתבר, מי שמהסס - מפספס. מי שלא עט על הטרף - כנראה נשאר רעב.
לא ציפיתי לכמות הפניות,
לא ציפיתי לגל האזהרות,
לא ציפיתי לרמות הגיחוך שכבר הספקתי לראות (ואולי טוב שהבועה התנפצה כל כך מהר)
ולא ציפיתי לאיך שכל זה יגרום לי להרגיש (=הרחק הרחק במקום מתגונן בו כל פעמוני האזהרה מצלצלים בבת אחת).
והסיבה שאני מספרת את כל זה?
כדי לעזור לכם להבין יותר מי אני ומאיפה אני באה.
כי אני מרגישה צורך (טיפשי ומכעיס, אבל קיים) להתנצל שאני לא עונה להודעות, ולהגיד שזה זמני, ובעיקר כי אני מרגישה קצת דחוקה לפינה, ואני צריכה קצת זמן כדי להבין מה קורה.
וכדי שמי שנכנס לפרופיל שלי ולא הבין שאני ל-א מחפשת ילדים ול-א מחפשת עבדים ול-א מחפשת קשר קבוע
וממש אבל ממש ל-א מחפשת שולט "אסרטיבי" שינזוף בי בהודעה שלישית תוך 3 שעות
אולי יקרא את כל זה כאן ויחסוך לכולנו זמן.
נשמע הגיוני?
לפני 14 שנים. 7 באפריל 2010 בשעה 18:37
