אז יצאנו לקניות חורף, אני היורש וסבתא (שלו, שלי מזמן נושמת פרחים מהשורש) נכנסנו לאחת מחניות הבגדים במתחם המועדף עלינו. המוני אדם בחנות. מעברים צרים, נגמרו העגלות, סבתא הצליחה לארגן סלסלה. מפשפשים במדפים ובמתלים.
חליפות גן ליורש
פיג'מות
גרביים (אלא מה"ביוקר" שלא יחליק הלולבון בצעדיו)
שני זוגות נעלי בית (פרוותיים לבית ו"של גדולים" לגן, שיראו שהוא גבר רציני)
ועוד מיני קישקושים.
ניגשים לקופות (שתי קופות מסכנות מאויישות ע"י שתי עובדות אומללות שמנסות לתקתק את הפריטים מהר תוך כדי פיוס אי-אלו קונים נרגנים שנמאס להם לחכות שעה בתור). מחכים לישועה, בינתיים מקשקשת עם סבתא של היורש על ענייני עבודה ותלמידים. לפנינו שלושה גברברים שחומים וגבוהים. גם אנחנו גבוהות - יחסית לגמדיות ננסיות. תוך כדי שיחה הסתובב אחד הגברברים אלינו ואמר "שלום המורה צ!", וחייך חיוך חנפני לסבתא של היורש. שמע אותו אחיו והסתובב לראות במי מדובר, ובמבט מופתע אומר "המורה ר, מה את עושה פה?"
אכן עולם קטן. הסבתא של היורש מלמדת את הצעיר שעדיין בתיכון, ואני לימדתי את האמצעי אנגלית לקראת הבגרות כשסיים תיכון לפני שנתיים-שלוש. את הפרצוף זיהיתי, אבל תהרגו אותי, עד עכשיו אני מנסה להזכר איך קוראים לו ולא מצליחה.[b]
לפני 13 שנים. 4 בנובמבר 2011 בשעה 12:49
