אני צריכה השראה. בד"כ כשאני מעלה מחשבות על בלוג, אני כותבת לאדם מסויים, מיוחד יותר מהשאר שהעיר בי ניצוץ השראה. מישהו שהייתי רוצה שידע עד כמה הוא מיוחד בעיני, ברמה כזאת שאני חולקת את המחשבות שלי עליו עם העולם, כי הוא עושה לי ממש שמח בלב, או ממש עצוב. ככה אני אוהבת.
חיפושיי אחרי האחד המיוחד ממשיכים. מידי פעם מנצנץ מישהו עם פוטנציאל, מישהו שגורם לי לעצור רגע ולהריח את הפרחים, כמו שאומרים. אני אוהבת את ההרגשה הזאת של משהו חדש. את ההתרגשות הראשונית. לדעת שהוא קורא אותי ורק שנינו יודעים במה מדובר, זה הסוד הכי גלוי לעין. גם את זה אני אוהבת.
מרגישה שאני פנויה לאהוב. פנויה למשהו חדש ומסעיר. פנויה בראש, ובלב. ובא לי. כל-כך בא לי. גם אם יודעת שקשה למצוא את המדוייק לי. את זה שיהיה הנכון לי. את זה שיצליח להתאים את עצמו אלי. בגילי המופלג יודעת שעדיף לנסות ולהתאכזב מאשר לא לנסות בכלל. כבר פחות אכפת לי מה אומרים, איך מסתכלים או איך שופטים. מרגישה בשלה, אוהבת את הגוף שלי ואת ניסיון החיים שלי. אוהבת לאהוב, כמו שאוהבת להכאיב.
פחות הססנית מפעם, יותר מודעת לעצמי ולאחרים, יותר לוקחת אחריות. יותר שמחה בחיים שלי. זמן טוב לאהבה. זמן טוב להתעסק. אני אוהבת להתעסק.
קודם חודרת לראש, אחר-כך ללב ורק בסוף לתחת. ככה אני רוצה את זה. ככה זה יהיה.
סדיסטית-רומנטית, אמרתי כבר?
בהצלחה לי
