מתחילה ביקיצה טבעית בסביבות תשע, ארוחת בוקר
קצרה עם רונית ואז במקרה מזפזפת בשביל רונית
שמתחילה בישולים ונתקלת בסרט "גרין מייל".
יש סרטים וגם שירים שאם עברתי לידם לשניה
ונוצר קשר עין (או אוזן), אני לא מסוגלת להתנתק
ולהפסיק אותם באמצע. זה כאילו לא מוסרי
לעצור דבר מרגש כזה, משמעותי כזה ולעבור הלאה.
אז התיישבתי ונשאבתי לאוירה למשך שלוש שעות.
אחרי שייבשו הדמעות הגיע הזמן לפינוק האמיתי
(במקור תכננתי והתחננתי לעשות את זה יחד עם
חמתי אבל רונית הטילה וטו). יצאתי לשבת בבוסתן
בשמש המלטפת, מוזיקה בצד אחד ערכת מניקור
בצד שני והאצבעות בקערית מים חמים. עד היום
חיפפתי בתהליך אבל הפעם רציתי להרגיש את
העונג הזה שאני מרגישה כשמשהיא אחרת מטפלת
באצבעותי. בינתיים אני מסתפקת במחזק שקוף
אבל התחושה זהה לזו של אצבע עם לק.
לצערי, יעברו עוד כמה שנים עד שבאמת יהיה צבע על
הציפורניים האלה.
אחרי ארוחת צהרים רונית ואני יצאנו לבוסתן לפעילות
גיבוש בקטיף לימונים ותפוזים. כל יום שאני רואה עוד
תפוז שנפל, נצבט לי הלב. מיד כשסיימנו הקטנות יצאו
לקניות והבית ריק....לא עברו שלוש דקות ורונית על
השולחן עם רגליים מורמות. אני אפילו לא התאמצתי
להתפשט, שירטבו המכנסיים (ועוד איך נרטבו). זה
היה אחד הקוויקים המשובחים שלנו. עכשיו כשאנו
רגועות, אפשר לחזור ללימודים ולספרים.
הדבר היחיד שמעיב על שלמות הסופ'ש הזה הוא
הידיעה שאני הולכת לפספס מאנץ עם דורה ואור.
כל כך הרבה זמן רוצה לפגוש אותם על אזרחי, בלי
מסיבות בלי תחפושות, רק בני אדם.
אז תהנו הערב, לבי אתכם.💞❤
אוהבת
דנה 🌹
