אוטוטו זה נגמר.
כשהצלחתי ללכת ישר, נפרדתי מכולם
ויצאתי למסע לרכב. הוא ממש לא היה רחוק
אבל רק פקיר יכול להבין איך הרגשתי עם כל
צעד וצעד בשלב הזה. כבר בחניון הורדתי את
כל המעטפת של דנה וחזרתי למצב גבר עד
להודעה חדשה. עדיין נותר לי החלק הקשה
של להוריד את האיפור והלק המהמם שלי.
אני מעבירה מבט אחרון במראה ורואה את הריסים
היפיפיים שלי, שלי מקוריים , לא הדבקה. איזה
בזבוז.
בסך הכל היה ערב מוצלח ומהנה עד עכשיו ואין
לי באמת על מה להתלונן. כלומר, יש ואפילו הרבה,
אבל יש קרוסיות שלא יכולות לספר לבנות הזוג או
שאין להן מרחב מחייה כמו שרונית מאפשרת לי.
ולמרות זאת היו לי שתי נפילות בשמחת הערב,
בשלב כלשהו יצאתי להתאוורר וכשאני לבד עם
עצמי, אני מתחילה לעכל את כל האהבה שקיבלתי
היום ואז אני שואלת את עצמי בלי לבקש תשובה
" למה אני לא יכולה לקבל אהבה שכזו גם בבית?"
ואני לא מצפה לתשובה אבל הדמעות זולגות מעצמן.
המחנק השני בגרון היה כאשר דניאל שלחה לי חיבוקים
ונשיקות כשנפרדה ממני. אני לא יודעת למה אבל לא
הצלחתי לעצור את הדמעות וגם לא רציתי. זו היתה מן
התפרקות כזו משחררת. אני מרגישה כאילו מור ודניאל
הן הבנות שלי ואני אוהבת ודואגת להן באותה המידה.
חפרתי יותר מדי, בעיקר לעצמי.
יש לי עכשיו לפחות שעה נסיעה צפונה אז כדי שנפרד .
לילה טוב יקרים
וסופ"ש קסום
דנה 🌹
