יצא לי לא מעט בעבר לכעוס על עצמי כשקיבלתי
החלטות שגויות. לא שגיאות קרדינליות אלא בקטנה
עניני נוחות. לפעמים זה בגלל חוסר תשומת לב, או
שהתביישתי לשאול שאלה שיכולה לעזור לי לקבל החלטה
נכונה יותר ולפעמים זה סתם חוש שאכזב.
אף פעם לא ראיתי את עצמי כמרכז החבורה, כזה שאם
הוא לא נמצא, כל האוירה שונה. בעצם היתה לי תקופה
כזו, ביסודי מכידה ד' ועד כיתה ו' כשהייתי מלך הכיתה
והחברה שלי בשלוש השנים האלה היתה מלכת הכיתה.
עד היום היא שומרת על מעמדה כאקסית המיתולוגית
למרות שאני מניחה שאין לה מושג שכך אני רואה אותה.
בכל אופן אני לא רואה את עצמי כאחת שאי אפשר
בלעדיה, שכולם רוצים את חברתה. אני משתדלת לא
להתבלט שלא לצורך. אם אין לי משהו חכם להגיד, אני
אשתוק אבל כשיש לי אחד כזה, הוא מהמוצלחים.
אני אוהבת להיות בחזית ולהוביל אבל לא מרגישה
צורך להיות הראשונה מעיין להיות בלי ולהרגיש עם.
ודווקא כאן בכלוב אני זוכה משום מה ליותר פרגון
ורצון להיות בקרבתי ולהכיר אותי. קיבלתי לא מעט
פניות מנשים וזוגות להצטרף אליהם למסע קצר או
ארוך לחקור את הגבולות שלי. אם זה היה תלוי בי
הייתי אומרת כן, כן, כן. רוצה לחקור, רוצה להתמסר
רוצה להכנע. אבל את כל רצונותי האלו אני מקריבה
על מזבח הזוגיות שלי עם רונית כי רונית עדיין לא
למדה כיצד לחלוק צעצועים עם חברות וחברים.
אז כל מי שפנה או פנתה אלי, תדעו שבפנטזיות שלי
אני אתכם, בעולם קסום וגם רונית שם, לא תמיד איתי,
בדכך כלל איתכם ואני צופה ומריירת.
כל פניה כזו היא החמצה מיידית שכן אין לי שליטה על
ההחלטה אם להענות או לא.
אוהבת אתכם
מפנטזת אותכם
דנה 🌹
