מתגלגלת בפקקים בכביש 6 בשעה האחרונה
ומתמכרת לנוסטלגיה בשעה קסומה של
הדר מרקס מראיינת את אושיק לוי (אתם
מבינים עכשיו עד כמה אני זקנה?). השירים
קסומים, הסיפורים מאחוריהם עוד יותר, ואז
לקראת סוף השעה אושיק שר לייב באולפן את
"יונתן סע הביתה" ואני מתחילה לטפטף מהעיניים
והגוש בגרון מקשה עלי לנשום. לא מבינה כל כך
מאיפה זה בא פתאום. אולי זו פשוט קרן אור טהורה
של געגוע לבית בתקופה מכוערת שבה כל פוליטיקאי
זב חוטם מרשה לעצמו לפתוח את הפה ולטנף את
האוירה בגיבובי שקרים ודמגוגיה זולה. אני מצליחה
להרגע ולנגב את הפנים לקראת סוף השיר ומנסה לשחזר
ממתי נהייתי כזו ריגשית. אושיק מסיים את הביצוע
ושקט לא ברור לכמה שניות יותר מדי ואז הדר מרקס
מנסה להמשיך את השידור אבל היא עדיין בוכה.
הבכי שלה וההתרגשות שלה גורמים לי שוב לסיבוב
נוסף של דמעות (למזלי אני עדיין מזדחלת בפקק).
אז כן, אני פטריוטית אמיתית, אוהבת את ארצי בלי
להעריץ את המנהיגים. קשישה נוסטלגית שזוכרת
ימים טובים יותר ולא ממש אופטימית לעתיד הדור
הבא שלי.
בינתיים תשתדלו להנות ממה שיש ותזכרו שאחרי
הבחירות אנחנו עדיין צריכים לחיות יחד.
