כבר לא שותקת

ביום שישי האחרון צפינו בכתבה על עדי חבשוש.

הנושא המרכזי היה התהליך שהיא עברה בחצי 

השנה שבה היא מסרה את נפשה וגופה לרוקדים 

עם כוכבים. הם קראו לזה "טיפול בריקוד" ותיארו

כיצד עדי מתקלפת מעוד שכבת הגנה ומחשפת יותר

וחותר עם כל שלב נוסף בתכנית.

היבטתי ברונית וראיתי איך היא מוקסמת

מסיפור חייה ומכל הקשיים והנחישות שהיא נדרשה

לה במהלך התכנית. הבטתי וקינאתי בה, בעדי. למה

המאמץ שלה ראוי ל"הערצה"? מאמץ שנמשך שישה 

חודשים אבל המאמץ שלי להרים מופע שירים זוכה

בעיקר להתעלמות במשך חמש השנים האחרונות.

כנראה שהחיים הם באמת כמו אופניים, אם קל לך,

סימן שאת בירידה.

טוב די לקטר, אני לא חייה בשביל הפרגון. 

מעדיפה לעצבן ולהוציא רגשות עזים יותר מאחרים.