לפני שנתיים בערך ישבנו רונית ואני עם שתי הגדולות
שלנו לשיחה וסיפרנו להם על הקיום של דנה. הן די היו
בשוק ולא ידעו בהתחלה איך לאכול אותי. הן היו רגילות
לאבא קשוח, רס"ר בבית ועקשן ופתאום יש גם אבא רגיש
ונשי. הן קיטרו לא מעט על האבא המקורי אבל עדיין
העדיפו אותו על פני דנה. במשך הזמן הן דאגו שאבחר
בגדים מחמיאים ונתנו לי טיפים בקשר לאיפור. ברוב
הויכוחים עם רונית הן לקחו את הצד שלי ובסך הכל
אני לא יכולה להתלונן. כששאלתי את המרכזית שלי אם
היא היתה מוכנה לשבת איתי במסעדה או קפה היא
אמרה שעדיין לא ושזה עדיין מרגיש לה מוזר. אני לא
לוחצת בכיוון הזה, זה שלהן.
השבוע הגדולה שלי מספרת לי שהיא שיתפה חברה
טובה שחיה בניו יורק בקיום של דנה. השיחות שלהן
מתנהלות כהודעות קוליות אינסופיות אז אין לי כרגע
אנדיקציה איך זה התקבל שם ובינינו זה לא ממש
משנה. אני פשוט מתמוגגת מעצם העובדה שהבת שלי
הרגישה שהיא יכולה לשתף בקיום שלי חברות בלי לחשוש
מהתגובות. ולחשוב שבהתחלה הן אלה שביקשו לשמור
את זה בסוד מהסובבים אותם.
זהו, אני את שלי עשיתי
חולה על הקטנות שלי
וגם על רונית 😉
להתראות עד הפעם הבאה
דנה 🌹