כל שנה חודש הגאווה מביא איתו צ'ונאמי רגשי שמכה
בי בלי לרחם. היום רונית ואני ראינו את היס דוקו על
אמיר פיי גוטמן. היא כל כך התמוגגה מהסיפור שלו, שלהם
כשלאורך כל הפרק מדובר על הקשיים שלו עם הזהות
המינית שלו וההסתרה שלה. דיברו על השחרור המטורף
לאחר היציאה מהארון. ואני, אני בוכה בלב ומנגבת את
הדמעות, איך רונית יכולה להתרגש ככה מהסיפורים של
אחרים ולהתעלם ממה שקורה אצלה בבית. אני מרגישה
כבויה, מתוסכלת, מיישרת קו עם הצורך שלה להשאיר
אותי בחושך. מה יגידו אנשים, קולגות, שכנים ומשפחה.
מכירים אותה בישוב ואיך היא תראה את הפרצוף שלה
ברחוב. והבנות שלנו גם עדיין לא מוכנות לחשיפה שלי
לאויר העולם. לי זה מרגיש כמו אוסף של תירוצים כדי שלא
תתמודד מול עצמה.
כן, יש לי דרישות ממנה והמון ציפיות, בעיקר לאחר שלושים
שנות זוגיות. נכון, לא לזה היא כיוונה כשהכרנו אבל מי
נשאר אותו הדבר במשך שלושים שנים?
אני מרשה לעצמי להתלונן בעיקר כי בסופו של דבר אני לא
מוציאה את רונית מאזור הנוחות שלה. אולי מגרדת את
הגבולות שלה ואז חוזרת למים בטוחים ושקטים עד לפעם
הבאה. (השבוע אמא שלה ראתה אותי עם עגיל חישוק
בודד. היא רק ציינה שהוא גדול מדי בשבילי ולא ממש יפה
עלי וזהו. לא נפלו השמיים).
אז במקום סופ"ש מקרב עם קצת יותר אנטימיות אנחנו
מתחילים שבוע של שלום קר. השגרה כבר תטשטש הכל
די מהר עד הסרט הלהטבי הבא.
שבוע קסום חברים
דנה 🌹