מודה, אני פלרטטנית לא קטנה. אבל זה תמיד נגמר שם. נהינית מהדאלוגים החמים המרומזים, מהחיזור הזה על הנייר. זה תמיד יקרה רק עם חברות. שימו אותי ליד משהי זרה שמוצאת חן בעיני ואני הופכת לדג. לא יודעת אם זו ביישנות, חוסר בטחון או אי נוחות מהסיטואציה. אני כמו כלבה שנובחת על כלבים אחרים רק כאשר יש גדר בינינו. בגלל שאני יודעת מראש שלא יקרה דבר בינינו, אני מרשה לעצמי להיות יותר משוחררת גם פנים אל פנים וגם בכתב. אבל אז כשאני משתפת את רונית בהתרגשות שלי אני חוטפת מקלחת קרה. כל מה שהיא רואה זה איך אני סוללת את הדרך למיטה איתן. אני כל כך נפגעת ממנה כל פעם מחדש. נניח שהיא לא סומכת עליהן ובטוחה שהן רוצות אותי ( לא מבינה למה. אני לא כזו אטרקציה), אבל לא לסמוך עלי שאוכל להציב קווים אדומים אחרי 25 שנות זוגיות (מושלמות)? ואז כשהכעס גואה אני נזכרת באחד הפוסטים האחרונים של מיקה. "האם את יכולה לתאר לעיוור את השמים בזריחה?"
לא חושבת שמשהו ישתנה בזמן הקרוב אבל הייתי חייבת קצת לפרוק.
סופ"ש רטוב בחוץ וחם בפנים לכולנו. דנה
